היועמ"ש אביחי מנדלבליט, זכות המחאה, עיון בתיקים, חתימות אלקטרוניות - ו"הזכות לפרטיות"
בדיון אתמול לפני השופט עודד מורנו בבית המשפט השלום פ"ת על הארכת מעצרי, עלו מספר שאלות בקשר ל"זכות לפרטיות"... אני סירבתי להתייחס לטענות התביעה, בטענה מקדמית, שבית המשפט אינו כשיר ועוסק בהונאה. הסיבה: השופט עודד מורנו סירב להשיב על שאלתי: האם יינתן לי לעיין בנתוני החתימה האלקטרונית שלו על ה"פרוטוקול" ו"ההחלטה" שיווצרו בדיון, כדי לוודא שאינם "מפוברקים"? הונאה מסוג זה נחשבת "הונאת משחק הצדפות". משרד המשפטים טוען שמותר להם להסתיר את החתימות בטענת "פרטיות". התביעה טענה באותו דיון, שהליכה שקטה ברגל ברחוב בשכונת מגוריו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט - חלק מהמרחב הציבורי - מפירה את "הזכות לפרטיות"של תושבי השכונה... רשם בית המשפט העליון טען בעבר "זכות לפרטיות" של אנשי שב"כ, משטרה ופרקליטות ש"עמדו כחומה בצורה... להסתיר את האמת" בפרשת עמוס ברנס ומעולם לא נתנו את הדין על כך... כל זאת במדינה בה לתושבים עצמם אין כל זכות לפרטיות, שכן המדינה עוסקת בניטור טוטליטרי של כולנו... עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח התבקש לחוות את דעתו. משטרת פ"ת, התביעה, והשופטים פועלים בעקביות לסוכך על אביחי מנדלבליט מפני המחאה, בין השאר על ידי טענות מופרכות של "זכות לפרטיות"...
תמונות: היועמ"ש אביחי מנדלבליט, מפקד משטרת פ"ת ברק מרדכי, השופט עודד מורנו. מאתרגים את מנדלבליט מפני המחאה.
_____
מאהל המחאה ת"א, 20 לפברואר - עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, התבקש לחוות את דעתו לגבי השימוש של אנשי הממשל בטענות של "הזכות לפרטיות" למטרות, הנראות על פניהן כתואנות שמטרתן הפרות חמורות של זכויות היסוד של תושבי מדינת ישראל.
להלן הפניה במלואה:
הנידון: זכות המחאה, עיון בתיקים, חתימות אלקטרוניות - ו"הזכות לפרטיות"
עו"ד יקיר שלום,
בעקבות הדיון אתמול, אודה אם תוכל להתייחס לשלש בעיות הקשורות
לטענות לגבי "זכות הפרטיות" שנתקלתי בהן בשנים האחרונות, ונראות לי חסרות
בסיס.
במדינה בה מופעל ניטור טוטליטרי, אין לדעתי זכות לפרטיות
נשמרת כזכות אזרחית של תושבי המדינה, והיא הפכה לתואנה בידי הרשויות לצורך
הגנת הרשויות עצמן ולשלילת הזכויות הבסיסיות של התושבים:
א) טענה לפרטיות של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט וכל התושבים בשכונתו לגבי הולכי רגל בשכונה.
אתמול בדיון על "הארכת מעצר" כביכול, טענה התביעה שהליכה ברגל שלי, בשקט, ברחוב על המדרכה,
פוגעת ב"זכות התושבים לשקט ופרטיות" בשכונה שלמה בפתח-תקווה.
לתדהמתי, מצאתי ב"פרוטוקול" מדיון במעצר קודם שלי, שעו"ד דניאל חקלאי, שהופיע ללא ידיעתי וללא הסכמתי כבא-כוחי, ללא ייפוי כוח וללא הודעה לפרוטוקול, טען שלא הבנתי שאני מפר את הזכות לפרטיות של מנדלבליט ומשפחתו...
אני מוצא טענה זאת מוזרה. הרחוב לפי הבנתי הוא חלק מהמרחב הציבורי. לכן הליכה שלי ברחוב, בין אם אני נושא שלט או לא, לא יכולה לדעתי להיות פגיעה בפרטיות של אדם כלשהו.
לגבי מנדלבליט ובני משפחתו, רכושו, וכו' - מעולם לא ראיתי או נפגשתי עם מנדלבליט או בני משפחתו. גם אם הייתי רואה את בני משפחתו לא הייתי מזהה אותם - כיוון שאיני יודע דבר על זהותם ולא ניסיתי למצוא דבר על זהותם מעולם. לא ראיתי ואינני מכיר את רכבם, לא ניסיתי מעולם להתקרב יותר ממספר עשרות מטרים לביתם, וכו'. לכן הטענה של "פגיעה בפרטיות" על ידי הרשויות לגבי, ולגבי אחרים שעמדו בשקט כבודדים ברחוב בעבר (אבל עכשיו מורחקים על ידי המשטרה) נראית לי מוזרה.
ב) זכות לפרטיות של שופטים ובכירים במשרד משפטים לגבי חתימות אלקטרוניות
בדיון על "הארכת מעצר" אתמול, הכרזתי שוב ושוב שאני מבקש שהשופט יודיע מראש אם יינתן לי לעיין בנתוני החתימה האלקטרונית שלו על הפרוטוקול והההחלטה שיווצרו מהדיון. הוא סירב כמובן. לכן, הכרזתי שוב ושוב שאני רואה בבית המשפט בית משפט בלתי כשיר . גם הבהרתי לבית המשפט שהתנהלות מסוג זה נחשבת ל"הונאת משחק הצדפות".
פרשת "הפרוטוקולים המפוברקים" של ורדה אלשייך והחלטת הנציב בעניינה הבהירו לחלוטין:
(1) תדפיסים של "פרוטוקול" ו"החלטה" המודפסים על ידי הקלדנית מיד עם תום הדיון הם "טיוטות" שאינן חתומות, והשופטים עצמם רואים בהן כתבים חסרי כל תוקף. "החתימות הגרפיות" על מסמכים אלה מודבקות על ידי הקלדנית, והם בגדר קישוט, חסר כל תוקף.
(2) אין כל אפשרות לבעל דין, בא-כוחו, או לציבור, להבחין בתדפיסים מנט-המשפט או בכתבים המוצגים בנט-המשפט בין "טיוטות" חסרות תוקף, לבין כתבי בית דין חתומים, תקפים ובני-אכיפה.
הנהלת בתי המשפט (בקשות על פי חופש המידע) ושופטים בבתי המשפט השונים מסרבים בעקשנות לענות ולהסביר את המצב החמור הזה בנט-המשפט, שמערער את ישרת מערכת המשפט מיסודה.
נשיא בית המשפט המחוזי אברהם אברהם התייחס בעקיפין לשאלה זאת בהחלטה לגבי בקשתי לעיין בפסקי דין עשויים כדין ונתוני החתימות האלקטרוניות (שבבירור אינן קיימות) בפסקי הדין של רומן זדורוב בתיק רצח תאיר ראדה ז"ל (תמונה להלן). לדעתי, יש לראות "החלטה" זאת של השופט אברהם אברהם כהודיה בהעלמת ראיות ושותפות לדבר עבירה חמור מאין כמוהו.
ההתייחסות הישירה היחידה שקיבלתי במהלך מאמצי מאז 2010 לעניין זה, הייתה בתשובה של משרד המשפטים על בקשה על פי חופש המידע - לקבלת העתק חתום בחתימה אלקטרונית ניתנת לזיהוי (בעין או באמצעים אלקטרוניים) על דו"ח מחוייב בחוק של רשם גורמים מאשרים על פי חוק החתימה האלקטרונית עצמו (תמונתו להלן).
משרד המשפטים דחה את הבקשה בטענה, המופרכת לחלוטין לדעתי , שחתימות אלקטרוניות של פקידי ממשלה הן "מכשיר פרטי".
לסבר את האוזן, אני מציע לתאר מצב בו בן גוריון היה מפרסם את מגילת העצמאות בלתי חתומה. ולבקשות לקבלת צילום חתום, היה משיב שחתימת ידם של החותמים הן "מכשיר פרטי"... כנ"ל - מגנה קרטה וחתימת המלך עליה... מגילת העצמאות של ארה"ב.. וכו'
ג) טענה ל"פרטיות" של אנשי שב"כ, משטרה ותביעה ש"עמדו כחומה בצורה להסתיר את האמת" בפרשת עמוס ברנס.
בעבר היגשתי בקשה לעיון בבית המשפט העליון בתיק עמוס ברנס (בקשה למשפט חוזר) תיק בעל חשיבות היסטורית מרובה. העניין שלי היה בסדרה של החלטות המופיעות במערכת האלקטרונית, ועל פי בדיקה של המערכת הממוחשבת, הם כתבים "מפוברקים"/מסולפים/למראית עין. ואכן, הבדיקה מצאה שכתבי המקור של החלטות אלה, חתומים בידי דליה דורנר, אינם קיימים כלל בתיק הנייר, ולכן, אין לתצוגות האלקטרוניות כל בסיס חוקי. (מרים נאור מסרבת להסיר את הכתבים המפוברקים/הבדויים מהמערכת האלקטרונית עד היום)...
מצב דומה תועד בתיק אבן ישראל נ שולמן משנת 2016, והתיקים הנוגעים ליהודית פרנקו-סידי משנת 2002 - במקביל ל"פברוק" כתבים במערכת האלקטרונית, כתבי הנייר - שהם כתבי המקור התקפים - נעלמים, מוסתרים, או מושמדים בניגוד לחוק מתיק הנייר.
אבל בבקשה לעיון, לא גיליתי לבית המשפט מה היית כוונתי. הם חשבו שהעניין שלי הוא ב"בקשה למשפט חוזר" עצמה, בה פירט עו"ד דייויד וינר ז"ל את התנהלות השב"כ, המשטרה, והתביעה במשך שנים - "עמדו כחומה בצורה... להסתיר את האמת".
הסנגוריה הציבורית לא הביעה כל התנגדות לעיון. הפרקליטות העלתה חשש ל"פגיעה בפרטיות" - אבל לא פירשה פרטיות של מי. הרשם לובינסקי הוציא החלטה מוזרה, שצינזרה את ה"בקשה למשפט חוזר" וקבעה שאסור לי לעיין בדפים מסויימים. בנוסף, חייב אותי לחתום על "התחייבות" שלא לפגוע בפרטיותו של כל אדם.
החלטה זאת הייתה מפורכת, אם לא הזויה (ואני החזקתי את עצמי חפשי להפר את "ההתחייבות" שנסחטה ממני על ידי בית המשפט העליון) - כיוון ש:
(1) הבקשה למשפט חוזר במלואה, התפרסמה כבר מזמן על ידי הסנגוריה הציבורית, ומופיעה כמסמך היסטורי חשוב באתר הסנגוריה הציבורית.
(2) השופטת דליה דורנר פסקה בזמנו בעצמה, שהתיק כולו פתוח לציבור ואין עליו כל חיסיון - ככל הנראה מתוך כוונה להבהיר לציבור את חומרת המעשים שנעשו לגבי עמוס ברנס, ושאיש לא נתן עליהם את הדין בסופו של דבר.
(3) מתוך אופן הצנזורה, והשוואה למסמך המלא שפורסם על ידי הסנגוריה, ברור שהפרקליטות ורשם בית המשפט העליון גלעד לובינסקי לא פעלו להגנת ה"פרטיות" של המנוחים עמוס ברנס ורחל הלר, אלא לגבי ה"פרטיות" של פקידי ממשל - שב"כ, משטרה ופרקליטות - שאת התנהלותם אני רואה כפשיעה מאורגנת במערכת המשפט ואכיפת החוק...
יש לציין שטיעונים דומים בטבעם הועלו על ידי הפרקליטים בבג"ץ בהתנגדותם לפרסום דו"ח הלה גרסטל... הרעיון של "זכות לפרטיות" על התנהלות של הרשויות, שיש לראותה כעבריינית , נראית לי חסרת הגיון לחלוטין, ומערערת את יסודות מערכת המשפט וזכויות האדם בישראל.
אודה על כל התייחסות שלך לשאלות חשובות אלה.
בברכה,
דר' יוסף צרניק
מאהל המחאה ת"א
Human Rights Alert - NGO