Friday, December 16, 2022
אמי נפטרה
אימי הייתה בת 95 וכמעט 20 שנה עם אלצהיימר, ללא כל קשר עם העולם החיצון.
בשנת 2004 היא כתבה לי מכתב אחרון בכתב יד ושלחה בדואר (כפי שהסבירה בפתח המכתב, להימנע מכל עזרה של אחרים ומדוא"ל שאחרים יוכלו לקרוא). היא כתבה את המכתב לאחר שכבר ידעה שהיא מאובחנת באלצהיימר, וההתנהגות שלה כבר הייתה בלתי יציבה. את המכתב היא כתבה כבקשת סליחה על ההתנהגות שלה בפגישה שלנו חודש קודם לכן, שהייתה חריגה ביחס ליחסים שלנו במשך השנים.
בשנים האחרונות סבלה יום יום, אפילו קבלת אוכל (עיסה נוזלית) ומים גרמו לה סבל.
לצאת מן העולם בכבוד וללא סבל זהו חסד גדול. מוטב לרדת תחנה אחת קודם.
אימי הייתה ארץ-ישראלית בכל רמ"ח ושס"ה. היא נולדה בבי"ח משגב לדך, שהיה אז בי"ח לנזקקי סעד ברובע היהודי של העיר העתיקה. הוריה חיו בחברון. סבתי ז"ל, בת למשפחה חרדית, שזכתה רק לשתי שנות לימוד (כיתה ב' - כלכלת בית), הייתה אוטודידקטית (הצטיינה במיוחד במתמטיקה, ברמה אוטיסטית - נהגה לערוך חישובי ריבית דריבית בראש בשנות האינפלציה הגדולה ומצאה טעויות בחישובים של הבנק. התחביב שלה היה חישובי המרת לוחות שנה עברי-לועזי בראש), סירבה ללדת בחברון, כיוון שלא היה שם בי"ח ולא היו שם שירותי בריאות מודרניים.
אמי למדה בבי"ס יסודי דתי לבנות למל בירושלים (סמוך למאה שערים). סבתי סיפרה לי שכשרשמה אותה לכיתה א' נדרשה לכתוב את השיוך העדתי - כיוון שהתמיכה בביה"ס הייתה על פי שיטת "החלוקה" של היישוב הישן. סבתי סירבה בתוקף לרישום השיוך העדתי, ורשמה את אמי רק "ישראל" (כמו ב"כל ישראל ערבים זה לזה").
בהמשך, אימי למדה בבי"ס התיכון שליד האוניברסיטה. גם עניין זה נפלא ממני - כיצד סבתי, עקרת בית חסרת ההשכלה, החליטה לשלוח את אימי לבי"ס שהיה אז גם חדש וגם רחוק מהבית. בדיעבד - אחד מבתי הספר הטובים בירושלים עד היום.
המורה לערבית היה יצחק נבון, המורה לכימיה היה ישעיהו ליבוביץ'... רבקה מיכאלי, הזמרות נחמה הנדל ונתניה דברת (מרב, בתה של נתניה דברת, שהכרתי בנח"ל, טענה שנחמה הנדל מזייפת...) למדו במחזורים סמוכים.
אימי סיימה מאסטר במיקרוביולוגיה בהדסה בתחילת מלחמת העצמאות. היא תכננה להמשיך לדוקטורט, אבל המלחמה, חתונה וילדים שיבשו את התוכניות. היא גם עבדה במעבדות בהדסה הר הצופים ועלתה בשיירות להר במלחמת העצמאות. בנס לא הייתה בשיירה שכל אנשיה נרצחו בשיח ג'ראח. חבריה ללימודים באוניברסיטה נפלו בל"ה (אחרים הפכו במהלך השנים לפרופסורים מובילים בהדסה). אח"כ חוותה את ההפגזות על השכונות היהודיות במצור על ירושלים. כל זה השאיר עליה רושם כבד. את זה למדתי מאחיה הצעיר, שנים לאחר שכבר הייתה באלזהיימר. היא לא אמרה מילה על זה מעולם.
היא כן סיפרה לי שלפעמים היו לה חלומות רעים - היא חלמה שלא השלימה את לימודי המאסטר, כיוון שעקב המלחמה ויתרו להם על בחינה אחת...
במבט לאחור - אחד הדברים הבולטים הוא שמעולם לא שמעתי ממנה מילה, לטוב או לרע, בענייני פוליטיקה ישראלית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או המלחמות (בן דודה, קצין שריון, נהרג במלחמת יום הכיפורים).
מיד לאחר לידתי, אבי ז"ל קיבל עבודה בסולל בונה, והמשפחה יצאה הישר מהצנע בארץ לשנתיים של חיי רווחה בקפריסין (אז עדיין תחת שלטון בריטי). נשות עובדי סולל בונה בקפריסין נותרו חברותיה הטובות כל השנים. אולם אח"כ, למרות שאבי קיבל הצעות עבודה בחו"ל מטעם סולל בונה והמדינה (לדוגמה, נספח מסחרי בשגרירות בחו"ל) היא סירבה בתוקף לצאת מהארץ.
אימי הייתה מראשוני החברה להגנת הטבע, הקשיבה באדיקות בימי שבת בבוקר לתכנית על טבע והארץ של עזריה אלון, גם הוא בוגר הריאלי (פגשתי אותו שנים אח"כ, בסביבות 2011, לאחר שברחתי מארה"ב וחייתי באכסניית ירושלים בכיכר ציון. הוא היה מגיע מידי פעם מקיבוץ בית השיטה. היה אז כבר מעל גיל 90, אבל צלול ומעניין כתמיד. שאלתי אותו פעם איך הוא מגיע מהקיבוץ לירושלים. הוא ענה: מה השאלה? באוטובוס אגד!). אימי לקחה אותי לטיולים של החברה להגנת הטבע, שהיו מיועדים אז למורים לביולוגיה. הייתי אחד הילדים היחידים בטיולים האלה. נסענו במשאית מכוסה בברזנט עם ספסלי עץ ארוכים של פעם. היא גם לקחה אותי לטקס החנוכה מחדש של האוניברסיטה בהר הצופים, שנערך באמפי בהר הצופים לאחר המלחמה ב-67.
בתור ילד אני זוכר אותה מכינה ארוחת ערב במטבח ומאזינה ברדיו לפרקי היום בתנ"ך עם ישעיהו ליבוביץ', שראתה בו מורה הדור.
ההוראה הייתה בנשמתה, היא אהבה את ההוראה ואת התלמידים בכל ליבה.
היא לימדה בריאלי כדי להבטיח לילדיה השכלה מעולה. זאת, בעקבות דודה, הסופר יצחק שמי, שלימד בריאלי עברית וערבית החל בשנות ה-20 עד למותו בשנת 1949. את כתביו הוצאתי לאור כמתנה ליום הולדתה ה-70. הדבר שימח אותה מאד. היא גם השתתפה בהכנות לפרסום הספר - שלחה לי חומרים לעיצוב עטיפת הספר ונפגשה עם א"ב יהושע שנתן לנו פיסקת שבחים (blurb) לעטיפת הספר. הספר יצא תחילה באנגלית ( HEBRON STORIES - זכה לביקורות מצוינות), אח"כ בצרפתית (ביוזמת הכנסיה הקלוויניסטית של שוויץ ובמימונה - גם עניין זה נפלא ממני), אח"כ בעברית ("טחנת החיים" - זכה לפרס "ספר מופת" ממשרד התרבות), ובסוף גם בערבית (בהשפעת מחמוד דרוויש ההתאחדות האקדמית הפלסטינית הכירה בשמי כאחד הסופרים הפלסטינים החשובים של המאה ה-20, למרות ששמי כתב אך ורק בעברית והיה ציוני מובהק, מקורב לבן גוריון, בן צבי ורחל ינאית, וחבר במוסדות היישוב). בזכות הפרויקט הזה היכרתי סופרים ומבקרי ספרות מובילים - הן בספרות העברית והן בספרות הפלסטינית.
יחד עם זאת, אימי התרחקה מהנהלת בית הספר הריאלי.
זיכרון הילדות, שעמד ברקע לימודי בביה"ס קשור לקבלתי: כשעליתי לכיתה ג' אימי רשמה אותי ואת אחיי לריאלי. נדרשו בחינות כניסה. לא היה לאימי ספק שאתקבל, כיוון שהייתי תלמיד מצטיין וקורא נלהב. אולם שני אחי (שהייתי תלמיד טוב מהם בהרבה) התקבלו, ואני נכשלתי כביכול בבחינת הכניסה. אימי תחקרה אותי אודות הבחינה. היה לי ברור שעניתי נכון על כל השאלות בכל הנושאים (חשבון, עברית, תנ"ך). התברר שלא נבחנתי כלל ע"י מורה. ערכו לי בחינה למראית עין ע"י מזכירה (ככל הנראה אף מורה לא הייתה מוכנה להיות חלק מהביזיון). התברר שההנהלה החליטה מראש, לא לקבל אף תלמיד לכיתה ג', אולם כיוון שאימי הייתה מורה ערכו את ההפקה של בחינת דמי וקבעו שנכשלתי. אימי לא ויתרה, למרות שהייתה מורה צעירה, חדשה, מזרחית, בבי"ס עם הנהלה ייקית שמרנית וכוחנית. היא התעקשה, ובסוף קיבלו אותי לכיתה ג'. יש לציין גם את העובדה שהחליטה להסביר את הפרשה לילד בכיתה ב' ללא כחל ושרק. זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ל"הליכים למראית עין" - נושא שמרתק אותי עד היום...
את המחאה שלה נגד המנהל הכל יכול יצחק שפירא היא ביטאה במשך השנים בכך שסרגה בישיבות המורים האין סופיות, למרות התנגדותו... אנחנו זכינו לסוודרים חדשים כל שנה... כחולים כולם (צבע התלבושת האחידה)...
את הערבים הייתה מבלה בבדיקת בחינות - ערימות על ערימות של מחברות כחולות. בהפוגות הייתה בולעת ספרי כיס - מתח ורומנטיקה באנגלית.
חברותיה הטובות היו מורות התיכון, כולן בעלות תארים מתקדמים בתחומים שונים, מכימיה ומתמטיקה ועד ספרות וחינוך. הן נפגשו כל כמה שבועות בבית אחת מהן. הפגישות האלה היו מעין תחרות אפייה ואימי הצטיינה באפייה. אני זוכר אח"כ בתיכון, שהמורה לכימיה הסבירה בכיתה: מי שיודע כימיה יודע לאפות, ומי שיודע לאפות יודע כימיה (החלק הראשון אולי נכון, אני לא בטוח ביחס לחלק השני).
Thursday, December 15, 2022
כסף קטן
כשברחתי בשנת 2010 מארה"ב לישראל, במכנסיים קצרים, חולצת טי, עם שלושה מחשבים (לא היה לי די זמן להשמיד אותם לפני שזזתי), נסעתי הישר משדה התעופה לבית דודי בירושלים. שם לנתי מספר לילות על הספה בסלון. אח"כ שהיתי מספר ימים בבית בת-דודי בירושלים. ואז נותרתי ברחוב.
מחוסר מעש הסתובבתי ברחוב יפו והלכתי לעיר העתיקה (כבר שנים שאני לא נכנס לשם). ישבתי על גדר אבן. לא רחוק ממני ישבה חתולת רחוב מצויה. ואז הגיעה ילדה בלונדינית כבת חמש שגילתה עניין רב בחתולה. בעקבותיה הגיעו הוריה. נכנסנו לשיחה. התברר שהאם הייתה צרפתייה והאב היה איטלקי, ושניהם פרופסורים באקול נורמל סופרייר בפריז, שם עסקו בביולוגיה מולקולרית – התחום שלי בעבר. לאחר כמה דקות הם עזבו ושוב נותרתי לבד.
הערב ירד, ועדיין לא היה לי היכן ללון באותו לילה. הלכתי בחזרה לאורך רחוב יפו והגעתי לכיכר ציון. שם ראיתי בעד דלת הזכוכית את הזוג בלובי של אכסניית ירושלים (המוכרת לציבור בעיקר בקשר למרפסת). נכנסתי. במזל מיוחד, שאפיין את חיי באותן שנים, בעל הבית ארנון ז“ל ישב בלובי. הוא ניהל איתי שיחה של לא יותר משתיים-שלוש דקות. אמרתי לו את האמת: ברחתי מהסוכנויות הפדרליות בארה"ב מחשש לחיי, אין לי כמעט גרוש, ואני מחפש מקום ללון. הוא שאל אותי: שירתת בצבא? עניתי: כן. איפה? בנח"ל מוצנח. ואז הוא הזמין אותי ללון באכסניה בחצי חינם בחדר קטן בו עמדו 10 מיטות. חדר מס‘ 2 באכסניה הפך לביתי בשנתיים וחצי הבאות. החיים והאירועים באכסניה הם אוסף סיפורים לפעם אחרת. אציין רק שתוך מספר ימים הוצמד לי שטינקר 7/24 למשך כל שהותי שם.
בשנת 2012 שוב חוויתי משבר, ונותרתי ממש חסר פרוטה (סיפור לפעם אחרת). אז התגלגלתי למאהל המחאה/דרי רחוב בארלוזורוב, שם חייתי 5 שנים באוהל, שזכה לצל“ש משרון רוטברד מהמחלקה לארכיטקטורה בבצלאל.
יום אחד קיבלתי מייל מהאכסניה. ארנון ז"ל ביקש שאבוא לירושלים ל-24 שעות לפקח על האכסניה ומלון נוסף שהוא ניהל בירושלים. הסיבה הייתה שהוא קבע יום כיף לכל העובדים באכסניה ובמלון בירושלים ובאכסניה ביפו שניהל באותם שנים. כמובן שהסכמתי. ארנון הציע לשלם לי – סירבתי בתוקף.
מספר חודשים אחר כך שוב קיבלתי מייל מהאכסניה – ארנון ז"ל נפטר, והודיעו לי על מקום ומועד ההלוויה.
ההלוויה לא הייתה מן הסוג השגרתי, כמובן, בדיוק כמו ארנון. התקבצו שם המשפחה, חבריו הרבים, וגם אוסף הטיפוסים יוצאי הדופן שאסף במשך השנים.
בדרך חזרה למאהל בארלוזורוב יצא לי לנסוע עם מנהל האכסניה ביפו. אמרתי לו: ארנון הלך לעולמו, ומעולם לא שאלתי אותו מדוע הסכים לקבל אותי לאכסניה. הוא ענה לי: אתה כסף קטן! שאלתי אותו מדוע. הוא ענה לי: ארנון החזיק את מרדכי ואנונו באכסניה ביפו במשך זמן רב לאחר שהשתחרר מהכלא.
לקח לי זמן לחבר את כל העובדות ולהגיע למסקנה שארנון היה חייב להיות מחובר גם למשטרה וגם לשב"כ. אבל כרגיל נותר הספק.
נתקדם במהירות לדצמבר 2022 .הופעתי בבית המשפט המחוזי בירושלים לטעון, בפעם הראשונה בחיי, בעתירה נגד שר הבריאות הורוביץ והמנכ"ל אש בנושא "החוזה המושחר" עם פייזר (סיפור לפעם אחרת). לאחר הדיון לקחתי את ידידתי נחמה לבקר באכסניה. האכסניה נראתה משודרגת ונקייה מאי פעם. המנהלת ישבה במקרה בשולחן הקבלה. ניהלנו שיחה של לא יותר משתיים-שלוש דקות. אמרתי למנהלת שגרתי במקום במשך שנתיים וחצי לפני 10 שנים, וגם עזרתי לארנון בזמנו. התברר שהאכסניה מנוהלת היום ע"י תאגיד. המשפחה מכרה את המקום במהלך הקורונה. המנהלת הסבירה לי שגם שיפרו את הגבייה (כלומר, דיללו את החינמניקים של ארנון). סיפרתי לה שבאכסניה ביפו גרה בזמנו שאנטי בקופסת עץ מעל לקבלה. היו שניסו לשדך לי אותה, אמרו שאנחנו מתאימים זה לזה.
בסוף אמרתי לה: עדיין עובדים צמוד עם המשטרה? היא ענתה לי: כן. והשב"כ? היא ענתה לי: גם.
Google police is after me!
