2014-05-07 PALESTINE: How to rob, rape, and murder a 14-yo girl and come out scot free?

Ten years have passed, and it looks like nobody will be held to task for the murder of 14 yo Nibin Janjum.  The case was part of a pogrom launched by settlers against both Israeli law enforcement and Palestinian innocent citizens.
The article below provides detailed documentation of the events and the responses by the Israeli justice system. jz

SOURCE:
http://eishton.wordpress.com/2014/05/03/the_scot-free_penal_system/1/

→ עיניים פקוחות 13.9.2013: סליחה לוקאלית – פשיעה גלובלית

איך לשדוד, לאנוס, לרצוח ילדה בת 14 ולצאת מזה נקי? מסמכי צה"ל מספקים חלון הצצה אל מערכת הענישה העדינה ביותר מאז המצאת המבט המאוכזב

Posted on מאי 3, 2014מאת Eishton

במובנים רבים, המקרים שאציג לפניכם הפעם, הם סיפור ישן. הם ישנים במובן הכרונולוגי היות וחלף עשור מהתרחשותם, אבל הם גם ישנים במובן השחיקתי, שכן הם חוזרים על עצמם כל כמה ימים, שבועות או לכל היותר חודשים, כמעין פולקלור מקומי. זוהי כמובן הדרך האירונית ביותר להתיישן: להפוך לבלתי-אקטואלי, מתוקף האקטואליות הנצחית שלך. אך זה העולם שלנו וזו התקשורת שלנו: המוות החריג, הוא המוות המובלט; הסכנה הבלתי-סבירה, היא שסביר שתסוקר. והפלסטינים? הם, טיפשים שכמותם, מתים כל הזמן, כאילו לכל אדם יש שם או משהו…

וכך הגיעו לרשותי 2 המסמכים שאציג לפניכם הפעם: לא בפסגת הר הסכנה, אלא בתחתית הגיא של חוסר העניין. אינני כאן הפעם כמי שחפר את המוצפן וחצב באבני הסודיות את אשר התקשורת כשלה לגלות, אלא כאחד מהפחים האחרונים שהניירות הללו התגלגלו אליהם, לאחר שהחליטו מי שהחליטו שהם אינם ראויים לסיקור.

בחוסר האכפתיות, בחוסר הניסיון למצוא את האשמים ובענישה הרופסת (כאשר הם בכל זאת נתפסים), חושפת מערכת ההרתעה הישראלית – צה"ל, המשטרה והתקשורת – סוג של מדריכי פשיעה למתנחלים ולמשרתים בכוחות הביטחון (לא באופן מכוון כמובן). נדמה לי שהמידע העולה מתקריות אלו, חשוב דוקא לאור המגמה בתפישה הישראלית, כי חיילינו מופקרים ללא כלים להתמודדות מול האויב, עקב סינדול משפטי וחוקים שמונעים מהם שימוש בכוח הולם כלפי פלסטינים (מגמה המשתקפת היטב במחאת 'דוד הנחלוואי'; ארוע שחולק את אותה זירה כמו הרצח שלנו).

הערות מקדימות:

הטקסט מורכב משני חלקים – אחד לכל מסמך. אם ברצונכם לדלג או לתת לינק ישירות לחלק השני (האונס, התקיפה והשוד), לחצו כאן.

האייקון "" מסמן הערה אשר אינה הכרחית להבנת הטקסט. לקריאתה רחפו עם העכבר מעל הסימון (ניתן לרחף גם מעל לינקים – לעיתים גם בהם יש מידע נוסף, בנפרד או בתוספת למידע שאליו הם מפנים).

איך לרצוח ילדה ולצאת מזה נקי

הסיפור הלא-סיפור הראשון שלנו, התרחש לפני עשור, מה שאומר שהוא כמעט בגילה של הקורבן הראשון שלנו, ניבין ג'מג'ום (14). הכל התחיל – אם יש משמעות למילה "התחיל" בסכסוך של עשרות שנים - כשסמ"ר אלעזר לייבוביץ (21) נרצח בפיגוע הירי בצומת זיף ב-26.7.2002, ביחד עם יוסף דיקשטיין (46), אשתו חנה (44) ובנם שוב-אל (9). אין לי יותר מידי מה לומר על הפיגוע הזה: מילות הגינוי כבר שחוקות עד תום ובכל מקרה, היות ובלוג זה נקרא בעיקר ע"י ישראלים, הרי שהצד הזה של הטרגדיה סוקר גם ככה בצורה נרחבת בתקשורת הפנים.

הצד השני, זה שסוקר הרבה פחות ובצורה מטעה (בישראל לפחות ובמיוחד ככל שנעים הרחק מ'הארץ' ימינה), החלק שלא משוחזר כל כמה חודשים בעיתונים ולא מצוין בימי הזיכרון, התרחש לאחר הפיגוע, כשמתנחלים מהאזור (וכאלו שחברו אליהם) החלו לתקוף פלסטינים וגם חיילים ושוטרים ישראלים שעמדו בדרכם. הארוע הגיע לשיא בהלוויה של אלעזר, ב-28.7. מאות או אלפי מתנחלים החלו להתפרע ולהכות שוטרים וחיילים, כמו מתן בוכנר, שניסה לחלץ שוטר אחר שהותקף על ידם והפך בעצמו לקורבן. המתנחלים חטפו את נשקו והיכו אותו עימו מאחור (כתוצאה נשברה חוליה בגבו והוא נותר עם קשיים בעמידה ורגל שנרדמת ללא התרעה ומותירה אותו להתרסק לקרקע לשארית חייו).

המתנחלים כמובן טענו שהכל לא היה ולא נברא, אך דבר זה עומד בניגוד לכל העדים והראיות מאותו ארוע (ואלה שאציג מיד) ולעובדה שהם כיסחו את בנג'מין לאוי, רק כי החזיק מצלמה וחששו שתיעד את מה שלאחר מכן טענו שבכלל לא קרה. התקפת המתנחלים למעשה נמשכה 3 ימים (התחילה שעה לאחר הפיגוע), ללא התערבות רצינית מטעם המשטרה או הצבא. בטקסט זה אעסוק רק ביום האחרון, כאשר המתנחלים חתכו ממסע ההלוויה אל עבר בתי הפלסטינים והחלו בפוגרום נקמה בתושבי האזור (אזרחים רנדומלים, כמו בפיגוע המקורי בו נהרג אלעזר מלכתחילה).

בעוד שהרצח של אלעזר והאחרים סוקר נרחבות לצד ביוגרפיות ותמונות של הנרצחים, הרצח של ניבין ומעשי המתנחלים באותו יום סוקרו בתמציתיות, כשניבין (כמו מרבית ההרוגים הפלסטינים) היתה רק שם וגיל (ולעיתים פחות מכך) ותוך שמירת זכות תגובה לנציגי המתנחלים לצד שתיקה של כוחות הביטחון. כל גוף תקשורת, בהתאם לנטיותיו הפוליטיות, שם דגש טרמינולוגי באשר להיכן שהוא חושב שנמצאת האמת, אך הארוע ככלל סוקר כ"הם אומרים ככה, אלו אומרים אחרת ולצה"ל אין תגובה". ההתפרעות עצמה היתה קשה להכחשה, אך מעשי הזוועה שהיא הכילה, נותרו כנושא לפרשנות הנטול אמת אובייקטיבית.

להלן מה שבאמת קרה באותו יום, אותו "צדק" שהפעילו המתנחלים, לא ממסמכי 'בצלם', עדויות שמאלנים או פלסטינים, אלא מפיו של קצין הרפואה החטיבתי שטיפל בארוע (ניתן לדלג על המסמך. את הנקודות הרלוונטיות אני מצטט ומנתח לאחריו. למי שייבחר לקרוא: היות ומיציתי את התענוג של חקירות מצ"ח, השחרתי חלק מהשורות שאפשר היה לטעון באופן מגוחך שעלולות לפגוע בביטחון המדינה):

View this document on Scribd

ניתוח המסמך

הדובר האילם:

בתקשורת הישראלית מותה של ניבין צוין כרגיל תחת "לטענת הפלסטינים". את הילד הדקור, הירוי הנוסף ושאר הפצועים, הישראלים כמעט ולא הכירו (כשזוכרים שאחוז התפוצה של 'הארץ' הוא חד-סיפרתי, אפשר אפילו לומר שלא הכירו בכלל). נוסף על כך, כמעט בכל הכתבות נעשה גם שימוש בתארים המבדילים הרגילים - אלעזר נרצח, ניבין נהרגה, המקרה של אלעזר הוא פיגוע, המקרה של ניבין הוא התפרעות (הדגשות שלי):

"פלשתינאית בת 14 נהרגה בהתפרעויות ישראלים בחברון. ילד בן 9 נדקר, כנראה בידי יהודים. המתנחלים טוענים שירו רק באוויר להתגוננות." (הארץ)

"נערה פלשתינאית בת 14 נהרגה [...] בהתפרעויות של מתנחלים בחברון. ההתפרעויות אירעו בתום הלווייתו של חייל צה"ל סמ"ר אלעזר לייבוביץ, בן 21, שנרצח ביום שישי בפיגוע הירי מדרום לעיר". (הארץ)

"סדרת האירועים הקשה החלה במהלך מסע ההלוויה של סמ"ר אלעזר לייבוביץ' ז"ל,שנרצח בפיגוע שלשום בדרום הר חברון. [...] על פי דיווח פלסטיני, נהרגה בעימותים נערה בת 14 בשם ניבין ג'מג'ום מאש של מתנחלים". (YNET)

"הפלסטינים מדווחים כי המתנחלים וחיילי צה"ל היקשו על מעבר אמבולנסים לבית החולים, דבר שמנע את הצלת חייה. צה"ל לא השיב לטענות". (חדשות נענע)

אפשר להבין ניסוחים אמביוולנטים שכאלה מהתקשורת, שכן הכותבים לא נכחו בארוע (למרות שנראה שאי-נוכחותם בארוע בו נהרג יהודי לעומת זאת, לא מולידה את אותה הססנות). אלא שהשתיקה של דובר צה"ל,  כפי שמתגלה בציטוט האחרון מ'נענע' (אבל כך היה בכל אמצעי התקשורת), בזמן שהיה בידיו הדו"ח שהצגתי (ובוודאי עוד הרבה מידע מעבר לכך), היא כבר פשוט הסתרה מכוונת. אין ספק שאם לצה"ל היה אפילו רמז כללי שמאחורי מותו של ילד ישראלי, עומד פלסטיני, כולנו יודעים שאי-אפשר היה להשתיק את הדובר (ובוודאי שהוא לא היה חושב לומר על ילד יהודי עם כדור בראש "נהרג"). אבל כאשר המודיעין מצביע לרוצח יהודי, לפתע הדובר שותק. איך אנחנו יודעים מה היה המודיעין? עמוד 2 של הדו"ח:

"ככל הנראה בזמן האירוע נפגעה גם ילדה פלסטינית בראשה ונהרגה מאוחר יותר. המידע התקבל ממקורות פלסטינים אולם ישנה תמיכה ממקורותינו".

בתקשורת הגדירו את הירי של המתנחלים כ"טענה פלסטינית" ופירסמו תגובות של דוברי המתנחלים, שמסבירות שאם בכלל ירו, הרי שירו באוויר בלבד. אבל מה הדיווח שהיה לצה"ל מהמקום? עמ' 2:

"13:38 בוצע ירי ע"י יהודים באזור צלבנית בגן מערה, יש פצוע פלסטיני מכדור ביד."

אם כן, בצה"ל ידעו שבוצע ירי ע"י מתנחלים ושוב דובר צה"ל לא ראה צורך לציין זאת או לתקן כאשר התקשורת תיארה זאת כטענה בלבד. ואיך הגיע כדור שנורה לשמיים לידו של פלסטיני? אני מניח שהאופציה הנוספת – שהוא הרים את ידיו – היא לא אופציה שמישהו ירצה לצדד בה. והכדור הנוסף בראשה של ניבין? ואפילו הילד הדקור (פצוע בינוני -קשה, מס' 2 ברשימה בדף 1), אמנם לא מעיד על ירי או כיוון הירי, אך מעיד על הכוונה של המשתתפים (ארוע נטול פצועים למעט ניבין, יכול היה להיות מוסבר בתזה של כדור תועה. אבל כשהסכין פוגעת, האגרופים פוגעים, האבנים פוגעות, הבתים נשרפים, הניידות מושחתות, אז הטיעון שארוע בודד מתוך אלו – הארוע המשמעותי ביותר – היה בשוגג או שלפתע היה תוקף אחר מלבד אלו שאחראים לכל התקיפות האחרות, הוא מופרך).

יהודים לא היו עושים דבר שכזה \ עלילת דם:

והמתנחלים, לא רק שתקפו, אלא שלאחר מכן גם הפריעו לצוותים הרפואיים לטפל בנפגעים (עמ' 4):

"16:37 בבית בציר תרפ"ט בו נמצאת האשה הזקנה חולת הלב יש יהודיות שמתפרעות ולא נותנות לתאג"ד מפח"ט להוציא את החולה. נדרש סיוע של שוטרות מ.צ. לשם פיזורן ופינוי החולה" (בסעיף 4-ד' אפשר לראות שהתנהלות זאת היתה לגבי שלל פצועים ולא רק חולת הלב, "דבר שעיכב לעתים בצורה משמעותית את הגעת הצוותים והפינוי").

איפה כתבו על זה בתקשורת? טענה שאם אתה מעלה אותה על הכתב בכלל, אומרים שאתה אנטישמי שמנסה להסית נגד יהודים או מתנחלים? שנשים יהודיות מנעו פינוי של חולת לב – לא לפי טענת "הפלסטינים השקרנים" או "ארגוני השמאל הבוגדים", אלא לפי עדות חיילי צה"ל עצמם?  בשום מקום כמובן  (דבר זה גם עומד בניגוד לתזה של "עשבים שוטים" או "נוער הגבעות" ולמשתמע ממנה: נערים או גברים – בוודאי שלא כלל האזרחים ו"נשים יהודיות").

ואז – אולי באותה הזירה ואולי לא – מגיעים השוטרים כדי להתמודד עם המתנחלים ולאפשר חילוץ של הקורבנות שלהם:

"17:04 חייל מ.צ. קיבל מכות ממתנחלים יהודים, [...] מפונה במצב קל".

צפי לנפגעים פלסטינים:

האזור בוער. המתנחלים פורצים לבתים של פלסטינים, דוקרים, תוקפים, יורים, משמידים חנויות, רכבים וכל מה שנקרה בדרכם, ומותירים מאחוריהם פצועים רבים – ישראלים ופלסטינים. אבל בואו נקפוץ לרגע קדימה בדו"ח (פרק הפקת הלקחים) ונחזור אחורה בזמן, לפני שכל הסיפור התפוצץ (עמ' 5, סעיפים א' ו-ד'):

"בעת אירוע מתוכנן גדול השואב צוותים רפואים רבים (בייחוד עם צפי לנפגעים פלסטינים), יש להעמיד בכוננות רכב ייעודי לפינוי [...]. במידה וצפויים פצועים פלסטינים, יש לנסות ולקבוע נקודות חבירה מראש עם הסהר האדום [...]".

מצד אחד ניתן להבין את הקצין, שכן הוא אחראי רק לנושא הרפואי ולכן לא מביע דעתו לגבי הצפי שהוא מתאר, למעט במישור הטכני. אך מן הצד השני הוא מגלה לנו את הגישה הצבאית לארועים אלו: הם צופים מראש שבארועים שכאלה המתנחלים יפגעו בפלסטינים.

האם המסקנה היא שצריך לבטל את הארוע? שהחיים חשובים יותר מהטקס של המתים (שגם ככה יודעים בצה"ל שישמש כתירוץ לאלימות)? האם כל החוקים שהמשטרה מציקה לנו עמם פה בישראל בכל הפגנה שקטה ללא צפי נפגעים ובוודאי כל הפגנה פלסטינית – האם כל החוקים האלה שאיתם מבטלים הפגנות על ימין ושמאל בישראל כי מישהו עלול להדליק ג'וינט או לשבור חס וחלילה חלון, נכנסים לשיקול כשמדובר במתנחלים שהצבא עצמו צופה שיגרמו לפצועים או הרוגים בקרב פלסטינים ואפילו בקרב חיילי ושוטרי ישראל? כמובן שלא. פשוט מכינים אמבולנסים לאסוף את נפגעי המתנחלים, כאילו היה מדובר באיזה טורנדו שהגעתו היא מעבר לשליטתנו וכל שנותר הוא להתמודד עם החורבן שישאיר אחריו (במקרה הפוך לדוגמה, כשמדובר בהלוויה של פלסטינים, פשוט מפזרים את ההלוויה או מרססים אותם עם 'בואש' – מעין תותח ביוב).

בהקשר הזה, האישור של ארועים שכאלה, תוך צפי לנפגעים פלסטינים, הופך את המאשרים לשותפים לפשע. אזכיר את סעיף 262 לחוק העונשין:

"מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים."

בהחלט אפשר לומר שהצפי כאן לא היה ממוקד, אך הדרישה איננה ידע אבסולוטי אלא צפי סביר. ואם בצה"ל לא רק מכינים אמבולנסים בסיטואציות כאלה, אלא צופים פצועים פלסטינים וכמעט תמיד גם ישנם, הרי שמדובר בצפי סביר לחלוטין (קשה לכם להזדהות עם הפצועים הפלסטינים? זיכרו שגם חיילים ושוטרים נפצעים בארועים אלו). אני  לא מתכוון לומר שבאמת החוק הנ"ל ישים במקרה הזה (מלכתחילה מדובר בחיילים), אבל רוחו וכוונתו מדברות בעד עצמן.

דו"ח בצלם מ-2001 מדגים עד כמה ההתנהלות הזאת היא שגרה ידועה ומקובלת מראש. ראבק, תראו איזה שם הם נתנו לו: "דין לעצמם: אי אכיפת החוק על מתנחלים שתקפו פלסטינים בתגובה לפגיעה באזרחים ישראלים". רק העובדה שאפשר להרכיב דו"ח מארועים שהשם הזה מתאים להם, אומרת הכל – וזה, כאמור, לפני הארועים שאנו עוסקים בהם כאן.

הדו"ח מביא 10 מקרים מתועדים של פיגועי והתפרעויות נקמה של מתנחלים, רק ב-2001. זאת לצד ציטוטים של שוטרים, חיילים ואנשי שב"כ בכירים, שמסבירים שבתום הלילה יש זריחה ולאחר פגיעות בישראלים (בעיקר כאלה מעבר לקווי 67 ובעיקר הקיצוניים שבהם), יש פוגרום של מתנחלים. ומשנה לשנה אנו למדים שהתפרעויות אלו שאיפשרנו כי חשבנו שיהיו מוגבלות לפלסטינים, חוזרות לנשוך אותנו בישבן, כשכל כמה שבועות, לעיתים ימים, אנו שומעים על עוד מקרה בו מתנחלים תקפו חיילים, שוטרים או כבאים (אם נוסיף לכך אזרחים, הרי ש"תג-מחיר", כצפוי, חצה אל תוך הקו הירוק כבר ב-2011 וכיום אנו מדברים על תופעה נרחבת בהרבה, כשאלו רק המקרים המדווחים ומתועדים. תחשבו לאן הגענו כשמתנחלים ביצהר העלו להצבעה דמוקרטית, את השאלה: האם פגיעה מכוונת בחיילים ושוטרים – לכאורה מעשה פלילי אלים – היא מותרת או אסורה מבחינתם? חלקם ענו שכן – אפילו אם זה אומר להרוג אותם. להזכירכם אלו אותם האנשים שעובריםסדנאות הכשרה בכדי לא להישבר בחקירת שב"כ).

שימו לב גם כן לתובנה שבדרך אגב: הצפי הוא לפצועים פלסטינים – לא יהודים. מדוע זה? מדוע הקצין לא מדבר על "הצפי לפצועים" באשר הם, אלא צפי לפצועים פלסטינים בלבד? אם באמת מדובר בהתפרעויות הדדיות, כפי שתמיד טוענים המתנחלים ולרוב מסכימים בתקשורת, וצה"ל סך הכל מפריד בין שתי קבוצות ובשום אופן לא מגן בעיקר על צד אחד ומאפשר לו "להכנס" בשני, מדוע הצפי מראש הוא שיהיו רק פצועים פלסטינים?

כנראה שבקריצת עין, כולנו יודעים את התשובות לשאלות הללו. הקצין שכתב את הדו"ח כמובן לא אחראי לאישור האירועים הללו, לאישור המיקום שלהם או לפעולות של החיילים בזירה. כל שנותר לו, הוא לציין כי "יש לעצור ולהעמיד לדין את היהודים שהפריעו ומנעו טיפול בפצועים פלסטיניים" ("המלצות", עמ' 5, 7-א').

זה כמעט מצחיק שזו צריכה להיות "המלצה". נסו, אם תוכלו, לדמיין קצין ישראלי, בסוף ארוע בו נהרג ילד יהודי ע"י פלסטינים, נפצעו עשרות יהודים נוספים ובתהליך פינוי הפצועים הפלסטינים הרביצו לשוטרים ומנעו מצוותי הטיפול להגיע לפצועים — נסו לדמיין את הקצין הישראלי שהיה "ממליץ" לעצור את הפלסטינים האלו; נסו לדמיין שהיה בכלל צורך שמישהו "ימליץ" זאת.

בסך הכל המתנחלים שברו לגבר פלסטיני ידיים ורגליים, דקרו ילד בן 8 (מצב קשה-בינוני), ירו לפלסטיני אחר ביד, היכו עוד עשרות, פצעו כ-15 שוטרים וחיילים, השחיתו 2 ניידות, מנעו טיפול בפצועים שיצרו, הציתו מספר בתים, השחיתו רכוש בבתים אחרים ורצחו את ניבין ג'מג'ום.

על כל העברות הללו – ואני שוב מדגיש: כפי שתועדו לא ע"י ארגון שמאל או טענות פלסטינים, אלא צה"ל עצמו – לא הועמד אף מתנחל לדין, בניגוד להמלצות קצין צה"ל שנכח בארוע וכל מידת מוסר או היגיון. קומץ מהמתנחלים נחקרו בהקשר של פגיעה בשוטרים ובחיילי צה"ל, אבל לגבי הפלסטינים? נאדה.

לעברית הקישו 1, לרוסית 2, לערבית End:

אבל לא רק מתנחלים על אזרחי הפריעו לטיפול (עמ' 5, 5-ו'):

"חוסר שיתוף הפעולה של צוותי מוקד ארבע בפינוי פצועים פלסטיניים מערים קשיים רבים על המערכת הצבאית הדלה באמצעי פינוי מהירים וזמינים.

(עמ' 6, 8-ב') הקושי התבטא בעיקר בגלל הפרעה של באי הלוויה לטיפול בפלסטיניים, וחוסר שיתוף הפעולה של מוקד 4 בטיפול ופינוי פצועים פלסטיניים". 

האמת שבפעמים הראשונות שעברתי על המסמך, פיספסתי לחלוטין את המשמעות של השורות הללו. לא ידעתי מהו "מוקד 4" וקראתי את השורות ללא המחשבה הגזענית הנדרשת בכדי להבין אותן (חשבתי שמדובר בכוח צבאי וסוגיה שנוגעת לשיקולי ביטחון).

מוקד 4 הוא המוקד העירוני של המועצה המקומית קרית ארבע חברון. המוקד נותן שירותי רפואה לתושבי האזור, כולל חדר לידה, יכולת לטפל בנפגעים קשים, אמבולנסים (ממוגנים ורגילים) ועוד. אם לא ברור, ההפקה הענקית הזאת (שכמובן, כל עוד מאפשרים לאנשים לגור במקומות הללו, הכרח שנספק אותה) היא במימון המדינה. אלא שמה מתגלה לנו כאן? שמוקד 4, הממומן ע"י כולנו, כאשר הוא נקרא ע"י הצבא לעזור בחילוץ פצועים, מסרב לעשות זאת אם הפצועים הללו הם פלסטינים; הוא מחליט, על סמך עצמו, שהוא מסרב פקודה, פועל בניגוד לחוק ובדרך גם מתעלם מ-2 עקרונות יסוד באתיקה הרפואית: "ראשית, אל תגרום נזק" (ומן הסתם אי-מתן טיפול היא גרימת נזק) ו"חוסר אפליה".

האם מישהו מהפצועים סבל זמן ממושך משהיה חייב בגלל מוקד 4? האם פציעות הסתבכו? איברים אבדו עקב ההמתנה? האם במקרים אחרים אולי מתו אנשים שחייהם יכלו להינצל? אין לדעת.

אבל לא חייבים להרחיק למקרים אחרים:

"הפלשתינאים מדווחים כי המתנחלים וחיילי צה"ל היקשו על מעבר אמבולנסים וקרוביה של ג'מג'ום הצליחו להביאה לבית חולים רק לאחר כמה שעות, והדבר מנע את הצלת חייה. צה"ל לא השיב לטענות" ('הארץ').

כאמור, ב'הארץ' לא יכלו לכתוב משהו חוץ מ"לטענת הפלסטינים" כי לא נכחו בזירה והמתנחלים טענו אחרת. הם עשו את הדבר המתבקש ושאלו את מי שהיה שם חוץ מהפלסטינים והמתנחלים, מי שאחראי על הביטחון של שניהם, מי שידע את האמת. והיות ואמת זאת היתה מציירת את המתנחלים ואת צה"ל באופן שלילי, אז פשוט בחרו לשתוק.

עיכוב של שעות נראה לכם דמיוני? זו כנראה הגזמה במידה מסוימת (ומי מאיתנו, כשילדה נופחת נשמתה בידיו, לא היה מרגיש שכל דקה של עיכוב היא יממה?), אבל ממש לא דמיוני:

הסיכוי שעם כדור שריסק חצי מהראש שלה, ניבין היתה שורדת הוא אפסי, גם לו הדבר היה קורה בתוך בית חולים ואפילו בתוך חדר הניתוח. אבל צה"ל לא יכול היה לענות לטענת הפלסטינים ב-"זה מוגזם", כי המשמעות של כך היא שזה נכון. מוגזם, אבל נכון; לא סביר שהיתה שורדת – אבל אפשרי. ואת זה, אף אחד לא רוצה לומר.

אז העיכוב כבר מתקבל על הדעת, אבל אולי אתם מתקשים להאמין שחיילי צה"ל לא יאפשרו מעבר של אמבולנס, אפילו אם המשמעות היא מוות של אזרח ואפילו כאשר האמבולנס נבדק ע"י החיילים במחסום? אז אתם מוזמנים לקרוא את עדותו של אותו מתן בוכנר (השוטר שהמתנחלים שברו לו חוליה בגב), שנה לפני כן:

קצת לפני שהתחיל קורס קצינים נשלח בוכנר, עדיין כטוראי, לפקד על מחסומים בכניסה לירושלים. באחד הימים עמד עם חייליו במחסום חיזמה. "ניתנה הנחיה ששום רכב, גם לא חירום, לא נכנס לישראל. למחסום הגיע אמבולנס של הסהר האדום עם אישה שוכבת. שני הנוסעים צעקו לי שהיא עומדת למות מהתקף לב. הצצתי פנימה וראיתי אישה מפרפרת. חיפשנו חגורות נפץ ולא מצאנו. ביקשתי בקשר אישור כניסה, ענו שאין. אני אומר,'תנו לה להיכנס, האישה הולכת למות לי פה בידיים'. המח"ט לא מאשר. 'שיעשו פרסה ויבואו ביום ראשון'. פתאום שמעתי שריקה ארוכה של המוניטור מהאמבולנס. הנהג התחיל לבכות, לקלל ולהאשים אותי שהאישה מתה בגללי. המשפחה שלה רואה בי עד היום מלאך המוות שלה. אותו נהג ראה בי שטן. לא נתתי לו להציל אותה. אבל לא יכולתי להגיד,'וואללה, תיכנסו'. הייתי לוקח את הסיכון ורק היום, אולי, הייתי משתחרר מהכלא".

אז אני יודע שהסיטואציה נשמעת מטורפת (מתנחלים יוצאים לפוגרום, החיילים כמעט ולא מתערבים, שירותי הרפואה מסרבים לעזור לפלסטינים) ואם סתם כך הייתי מתאר אותה, היתה אפילו נשמעת כפרופגנדה אנטישמית. אך יש לנו אינספור עדויות של חיילים שנכחו בארועים שכאלה ובמקרה הנ"ל, יש לנו את דו"ח הקצין עצמו.

גם כאן כותב הדו"ח לא ממליץ על פעולה (משטרתית\מנהלית) נגד מוקד 4, אלא רק מציין שידעו לפעמים הבאות, שגם כאן יש עוד טורנדו-התנחלותי, שאין מה לעשות לגביו ונדרשים אנו לא רק לתקצב את המוקד הרפואי למתנחלים, אלא גם לממן שדרוג לטיפול הרפואי של הצבא, שיחליף את השרות שמוקד 4 מסרב לספק בניגוד לכל חוק ומוסר.

הקצין מסכם את התקרית במספר משפטים שתמציתם היא שלמרות הבעיות, בסך הכל הטיפול היה תקין. אעשה סיכום משלי ברשותכם, בכדי להבהיר את התסריט: מתנחלים מבצעים לינץ'\פוגרום באזרחים פלסטינים, לאחר מכן מונעים מחיילי צה"ל לטפל בהם, קציני הרפואה קוראים למשטרה הצבאית והמתנחלים תוקפים את השוטרים (פוצעים 15 מהם ומטילים באחד נכות), לאחר שכבר התגברה המשטרה הצבאית על ההתנגדות של המתנחלים, אז השירות הרפואי שמתבקש להגיע לעזור בכדי להציל ולטפל בפצועים, הוא מוקד 4 המופעל גם כן ע"י מתנחלים ומסרב לטפל בפלסטינים. ומה מכל זה הופיע בתקשורת לגבי אותו ארוע? כרגיל, כלום (או רסיסים מזה בליווי "לטענת הפלסטינים").

ייתכן שהקצין התכוון בסיכומו לתאר את הארוע ספציפית מנקודת מבטו ותפקידו שלו בלבד, אך גם אז, אני רוצה לראות את החייל הישראלי, שבארוע שנצפה מראש, לאחר שמאות פלסטינים יכנסו להתנחלות, יעשו את כל שתיארתי, בזמן ששוטרים פלסטינים כל הזמן בסביבה, יהרגו ילדה ישראלית וישאירו עשרות ישראלים פצועים – אני רוצה לראות את החייל הישראלי, שיסכם ארוע מקביל שכזה כ"בסך הכל בסדר. אפשר להשתפר קצת בפעם הבאה".

הרצח של ניבין ג'מג'ום:

וזאת הסביבה והתמיכה הנדרשת בכדי לרצוח ילדה בת 14 ולצאת מזה נקי. ניבין היתה בביתה בזמן המהומות. למה היתה בבית בתוך הטירוף הזה? כי צה"ל הטיל עליהם עוצר (ראשית בגלל הפיגוע ולאחר מכן, כאשר צפויה התפרעות של מתנחלים, נהוג להטיל עוצר על הפלסטינים).

מה עוד נדרש? צריכים חיילים ושוטרים שכמעט ולא מתערבים. על פי העדויות של הפלסטינים (מתוך דו"ח בצלם), חיילי צה"ל היו בזירה בזמן שהמתנחלים היכו, ירו, דקרו ושרפו. כפי שלמדנו לאחרונה בתקרית ביצהרובסרטונים רבים בהם נצפים חיילי צה"ל עומדים במקום בזמן שמתנחלים מפגעים בפלסטינים (לדוגמה: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10), אין זה דמיוני בכלל שזה אכן היה המצב.

ואם כבר אנו מדברים על תקרית יצהר וסירוב מוקד 4 לטפל בפלסטינים, הרי שהתשובה של קצין המילואיםשנכח במקום בזמן שהיצהריסטים הרסו את עמדת צה"ל ונשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים ולא מתנחלים, מגלה לנו שמוקד 4 אינו לבד: "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר". זו תשובה שאינה מוסתרת (אפילו שהיא מנוגדת לחוק) וגם כן תועדה רבות:

וכך, עם קצינים שחלקם מתנחלים בפועל וחלקם מתנחלים בנפש (כשלצידם פשוט חיילים שממלאים פקודות), שלא רואים פשעים כלפי פלסטינים או לא חושבים שיש דבר כזה פשע נגד פלסטיני, יכול לינץ' שכזה לצאת לפועל, מבלי שאיש יובא לדין. בישראל נטען שניבין היתה במרפסת, אולי בכדי לרמוז שאפשר שספגה כדור תועה שכוון לשמים ואולי כי כך באמת האמינו. מרואן, אחיה של ניבין, נתן עדות אחרת:

הייתי בבית עם אבי, אמי, אחיי נידאל ומאזן ואחותי ניבין, בת ה-14. ניבין שיחקה במשחקי וידאו. האזור היה בעוצר מיום שישי בבוקר ואיש לא יכול היה לעזוב את הבית. בסביבות 13:30, שמעתי קולות ירי באזור וזעקות של אנשים שצעקו שהמתנחלים הגיעו. ירדתי במהירות לקומה הראשונה כדי לנעול את דלת הברזל החיצונית שהייתה פתוחה. ניבין רצתה לדעת מה קורה ובאה בעקבותיי. הסתכלתי דרך החלונות הקטנים של חדר המדרגות וראיתי יותר מ25- מתנחלים ברחוב ליד הבית. חלקם היו חמושים בנשק חם ואחרים נשאו סכינים. הם היו בגילאים 18 עד שלושים. המשכתי לרדת במדרגות והופתעתי לראות ששני מתנחלים כבר נכנסו דרך דלת הברזל. הם עמדו בקצה המדרגות.

אחותי, ניבין, עברה אותי והלכה לפניי. פתאום שמעתי שתי יריות. הסתכלתי על אחותי וראיתי אותה נופלת על המדרגות. היא לא צעקה. הדם שלה נזל על המדרגות ועל בגדיה. הבנתי שהיא נפגעה והתחלתי לצעוק: "אללה אכבר! אללה אכבר! מתנחלים מתקיפים אותנו!"

האין-חשוד המיידי:

הכדור שחדר את ראשה של ניבין לא נלקח לבדיקה פורנזית ע"י חוקרים ישראלים; חיפוש אחר הכדור השני שנורה או החור שהותיר בקיר (יכול היה לתת לנו את זוית הירי ומיקום היורה), לא התבצע; כנראה שעורה של ניבין לא נבדק לשאריות של אבק שריפה או סימני כוויה (אינדיקטיבי לירי מטווח קצר); גם ידיהם של מתנחלים חשודים לא נבדקו לשאריות אבק שריפה (לצמצם את רשימת החשודים); והמשטרה לא ניגשה לביתה לבדוק את סימני הדם ולקבוע היכן היתה ניבין בעת הירי (אם זה במדרגות, הרי שהכרח שמדובר ברצח).

אבל זה הרי סוד ידוע לכל, שבנדיבות קרקע חריגה ביותר במחוזותינו, לכל פלסטיני שנהרג ע"י יהודי, חופרים שני קברים: אחד לו ואחד לתיק החקירה שלו. חוסר החקירה הזאת, הסלחנות הזאת למתנחלים הרוצחים ערבים, מסוכנת לא רק לפלסטינים:

"קבלת גישה כזו [של הכשר לתגובות שכנגד] עלולה לערער את יסודו של החוק והסדר. אין תחליף להשלטת החוק ע"י מי שהוא מוסמך לעשותו. הגשמת האחריות הפלילית מסורה לריבון ולו בלבד. הפקעת הענישה ממנו והפקדתה בידי יחיד או קבוצה של בלתי מורשים לכך, היא מרשם בדוק לאנרכיה".

(דו"ח ועדת שמגר בנושא הטבח במערת המכפלה, עמ' 168)

ארחיב על סכנה זאת בחלק הדעה בהמשך.

הזכות לחקירה כושלת:

המשטרה טענה בזמנו, בכדי להסביר את כשלונה, שהפלסטינים לא משתפים פעולה עם החקירה. לא שקשה להבין מדוע האנשים שהרגע עברו פוגרום כשלצד הפוגרומיסטים עמדו חיילים ושוטרים, מסרבים לשתף פעולה עם אותו ארגון, אבל ממתי למשטרה ולצה"ל אכפת מהרצון של הפלסטינים? אישור? שת"פ בכדי להכנס לזירת הארוע ולבדוק כתמי דם? ראשית, אפילו בגבולות ישראל אין צורך באישור שכזה. זירת רצח מבטלת את הזכות אפילו של משפחת הנרצח לסרב לכניסה של שוטרים לביתם. רצח הוא (או אמור להיות) אחד מאותם פשעים חמורים, אשר בהם אין העבירה רק כלפי הנפגעים, אלא כנגד החברה כולה.

אבל אם נחזור למציאות: אנחנו מדברים על חברון! המקום בו כל ערב נכנסים לבתים רנדומלים של פלסטינים, סתם כחלק מנוהל לילה ("חיפוש נשק"\"יצירת תחושת נרדפות"\"הפגנת נוכחות"\"מיפוי בתים"). המקום בו חייל יכול להכנס לבית ולהשתלט עליו לצורך מבצעי שלא קשור לדיירים (לעיתים צורך אמיתי ולעיתים מתנחלים שרוצים לעשות תהלוכת פורים וצה"ל נדרש לנקודת תצפית וצליפה בכדי לאפשר זאת) או לזרוק משפחה לישון ברחוב בשביל שדובר צה"ל וערוץ 2 יצלמו חיילים אוכלים סופגניות בחנוכה (ראו "נוהל אלמנת קש" או דוגמה בשטח).

אבל ברגע שמדובר ברצח שבוצע ע"י יהודי? לפתע לא ימצא בישראל שוטר או חייל אחד שיעלה על דעתו להכנס לבית פלסטיני ללא רשות! בכל זאת, לא מדובר פה בארוע בקנה מידה של צילום עם סופגניות, אשר ברור שמבטל את הצורך בהסכמה. כדברי רבי עקיבא: הכל צפוי וכשהצפוי אינו רצוי, הרשות נתונה.

בחלק מהמקרים, הפלסטינים העידו כי ראו את תוקפיהם ובחלק מהמקרים אף יוכלו לזהותם במסדר. אף מסדר שכזה לא התרחש. 11 חשודים נעצרו אך שוחררו במהרה, למעט 1 שהואשם בתקיפת שוטר ישראלי. המשטרה הצליחה לקשור 30 מתנחלים להתפרעות, אך כאמור, ללא העמדות לדין (ולא הייתי מפחד להמר שגם ללא צווי חיפוש ובדיקות של כלי הנשק של אותם 30 לפחות). לעומת זאת,  כמה ימים לאחר האירועים, הגיעו מספר שוטרים חזרה למקום ההתרחשות. בשביל לבדוק את זירת הרצח של ניבין? חס וחלילה. לפי העדויות, מתנחלים שליוו את השוטרים זיהו (או טענו כי זיהו) פלסטינים שזרקו עליהם אבנים. הפלסטינים כמובן נעצרו במקום.

לפני יותר מחודש העברתי בקשה (דרך בצלם) לתגובת משטרת ש"י לדו"ח של קצין הרפואה וביקשתי לדעת האם מישהו הועמד לדין בנוגע למשהו, עבירה כלשהי, שנעשתה כלפי הפלסטינים באותו היום. בצלם אכן יצרו עימם קשר, אך עד כה לא ניתנה תשובה.

תוספת לאחר פרסום: בעקבות התחקיר, חגי מטר נזכר ומפרסם את עדותו על כך שישב בכלא הצבאי עם מתנחל מקרית ארבע שטען בפניו שמותה של ניבין, שבו היה מעורב, היה רצח נקמה מתוכנן מראש. הוא הגיש תלונה, שלפי תיאורו חוקרי מצ"ח שחקרו אותו, התעקשו למסמס ולהעלים. חגי הוא איש שמאל מובהק, מפגין קבוע בהפגנות פלסטיניות-ישראליות ואף היה סרבן שירות. בעיני ומהכרותי הטקסטואלית עימו, הוא אדם אמין, אך כמובן שאין ביכולתי לוודא בשום צורה את העדות שהוא נותן.

דעה:

להלן מספר מחשבות ופרשנויות שלי על המסמך והארועים שתוארו עד כה, בהקשר הרחב יותר. ניתן לדלג למסמך הבא (אונס, תקיפה ושוד) בלחיצה כאן.

בדיונינו על עסקאות ופעימות לשחרור אסירים פלסטינים בישראל, יש לזכור שהסיבה שהמהלך הזה נראה חד-צדדי הוא ש"פעימות לשחרור אסירים יהודים", מתרחשות לרוב בו ברגע שמתבצע הפשע. אנחנו לא רואים את שחרור הרוצחים עם דם על הידיים שבצד שלנו, מפני שאנחנו מלכתחילה לא כולאים אותם (אם מרשלנות ואם כהחלטה מכוונת. לדוגמא: 96.8% מהתלונות המוגשות למצ"ח, נסגרות ללא כתב אישום. תופעה משלימה מוכרת, אם מרשלנות ואם כהחלטה מכוונת, היא גרירת החקירות במשך מספר שנים, עד אשר החיילים יוצאים מתחום שיפוטו של החוק הצבאי, שנה לאחר שיחרורם). במקרים החריגים שאנחנו כן כולאים אותם, הם מקבלים עונשים קצרים מאוד (לדוגמא: 'פרשת דגל לבן' בה חייל גבעתי ירה לעבר פלג הגוף העליון של משפחה שצעדה בלית ברירה מביתה עם דגל לבן והרג אישה בת 65 ובתה בת ה-35. החייל הודה, הורשע בשימוש בלתי חוקי בנשק ונידון ל-45 ימי מאסר). גם כאשר מענישים ברצינות, הרי שבחלק ניכר מהפעמים, טרוריסטים יהודים מקבלים חנינה, בד"כ במקביל לעסקאות שחרור אסירים פלסטינים (דהיינו שלא רק שהטענה ששחרור אסירים פלסטינים הוא מהלך חד-צדדי אינה נכונה מתוקף כך שאנו מלכתחילה לא אוסרים את הטרוריסטים שלנו, אלא שהיא גם אינה נכונה מכיוון שגם כשאנו כן עושים זאת, אנו משחררים אותם כנספח לא כתוב, אך קבוע של אותן העסקאות).

אם נהיה ספציפים ונתחבר למקרה שלנו, אפשר לדבר על שחרורו של מוחמד אבו-חוסה בעסקת שליט. מוחמד היה (לכאורה) חלק מהחוליה שאחראית לפיגוע בצומת זיף, שבו נרצח אלעזר ליבוביץ, שבהלוויתו נרצחה ניבין. ה"אבו-חוסה" הישראלי – זה שירה לניבין בת ה-14 בראש – לא המתין לעסקת שליט או הפעימות האחרונות במו"מ. הוא שוחרר בעסקת "לא ראינו, לא שמענו" שבין גופי הביטחון והשיטור הישראלים לבין המתנחלים, מבלי שאף אחד בציבור הפלסטיני יכול היה להצביע בנושא ואף פוליטיקאי פלסטיני לא יכול היה לאיים שיפרק את הקואליציה אם זה יקרה (שימו לב להבדל הדרמטי: ירי, בלי עדים בכלל, בו נהרגים יהודים – מגיעים לאבו-חוסה. ירי, בארוע עם מאות משתתפים ועשרות חיילים ושוטרים, עם עדים פלסטינים, עם צילומים מחלק מהארועים – לא מצליחים למצוא אף חשוד).

ישנם מחבלים וטרוריסטים יהודים שלא מגיעים לשלב ההרשעות או אפילו העמדות דין ולכן נדמה שרק אנו משחררים פושעים פלסטינים, מבלי לקבל דבר מן הצד השני. קחו לדוגמה את בית משפחת שרבאתי (המתנחלים כבר עשו זאת מספר פעמים), שההתנחלות היהודית עטפה אותם במהלך השנים. כנקמה על רצח ב-83', המתנחלים חירבו להם את הבית (משרד הביטחון, מאז ועד היום, טוען שהמשפחה לא מקושרת לשום גוף או ארועי טרור). המתנחלים המשיכו להתעלל בהם במשך יותר מעשור. ואז מה החליטה המדינה לעשות? כיצד להתמודד עם הטורנדו-ההתנחלותי? לפנות אותם היות והם פושעים אלימים? לא. בג"צ קבע שצה"ל ירים חומה בגובה 4 מטר מסביב לבית של הפלסטינים המותקפים. דמיינו את זה: אתה מתקשר למשטרה כי תוקפים אותך, המשטרה לא עוזרת, אתה הולך לבית משפט ובית משפט מאשר שאתה הקורבן, אבל פוסק פיתרון שהוא למעשה עונש.

צה"ל לא הקים את החומה בפועל ואף הפך את הבית למוצב צבאי. בהלוויה של ליבוביץ – שוב פעם נקמה על רצח – בתוך כל הפוגרום, המתנחלים גם משתלטים על הבית ומחרבים אותו. אז מה צה"ל עושה? מרתך את הדלתות והחלונות כדי שאיש לא יוכל להכנס. שוב פעם הדיירים נענשים, על הפשע של המתנחלים. 3 שנים לאחר מכן בג"צ מחייב את צה"ל להחזיר אותם לביתם ולבנות את החומה, שמתעכבת עד כה, קצת יותר מ-20 שנה. צה"ל ושוטרים מגיעים לבצע את הבניה והמתנחלים כמובן תוקפים אותם באגרופים, אבנים ולבנים. דוקא התמונה הבאה שלכאורה לא מציגה אלימות, מייצגת בעיני היטב את האלימות הקבועה, היומיומית של מפעל ההתנחלויות בחברון…

ידיעות אחרונות 8.4.2005: הודעה שהודבקה על בית משפחת שרבאתי

החומה לבסוף נבנתה אבל…

ואם המעגליות המטורפת הזו לא מספיקה לכם (ההלוויה שבעקבות הרצח של ליבוביץ, משמשת קרקע לרצח של ניבין), הרי שליבוביץ עצמו נעצר רק שנה לפני הרצחו, כאשר היה חלק מהמתנחלים שהתפרעו ופגעו בכוחות הביטחון ובפלסטינים, בהלוויתה של התינוקת שלהבת פס, שנרצחה ע"י צלף פלסטיני. בתגובה (לרצח שלהבת) הוקם גוף טרור מתנחלי בשם 'גדודי שלהבת גלעד' שביצע פיגועי ירי רנדומלים, בהם נרצח (בתקשורת "נהרג" כמובן) הפלסטיני עאוני חדד (46). אביה של שלהבת, יצחק, ביחד עם גיסו, נעצרו עם חומרי חבלה, שיעודם היה פיגוע-נקמה. ואז ליבוביץ נרצח. בצוואתו ביקש שלא יבכו אלא יקברו אותו עם סכין (כך עשו) וינקמו את דמו. ואכן המחזוריות כנראה המשיכה. אחד מהבודדים שנעצרו בהתפרעויות בהלוויה של אלעזר, היה נתנאל עוזרי, איש 'כ"ך', מתלמידיו של מאיר כהנא ומהמעגלים של נועם פדרמן וחבריו המקושרים לטרור יהודי, כולל האישה שעמה התחתן נתנאל, לבנת ניר, דודתו של הטרוריסט והרוצח ברק ניר (נידון ל-6 שנים בכלא) וביתו של הטרוריסט והרוצח שאול ניר, ששידך בין לבנת לנתנאל מהכלא לאחר שנידון למאסר עולם (כמובן שזכה לחנינה לאחר 5 שנים) על חלקו בפעילויות הרצח של 'המחתרת היהודית'. את דעותיו של נתנאל (לפחות אלו שהיה מוכן לומר אל מול מצלמה), אנחנו יכולים לשמוע מפיו (לסרטון המלא):

מה בדיוק היה הקף מעשיו של נתנאל בהלוויה או בכלל? כנראה שלעולם לא נדע. הוא נעצר ל-3 חודשים וכמה שבועות לאחר שהשתחרר, 2-3 פלסטינים הגיעו לביתו (במאחז בלתי חוקי שהקים, כתגובה לרצח של טליה ובנימין זאב כהנא - הבן של) ורצחו אותו. כצפוי, גם בהלוויה שלו הצהירו המספידים כי ינקמו – "אנחנו לא נשתוק להם, נפרע את החוב אחד-אחד" – ושוב יצאו להתפרעויות, תקפו פלסטינים ורכוש שלהם, פצעו 6 שוטרים והסבו נזק ל-2 ניידות. נוסף לנתנאל, גם אחיו של אלעזר, הלל, כנראה כיבד את בקשת אחיו לנקמה והואשם בביצוע 'תג מחיר' (נטען כי השחית רכב והוא נתפס עם בקבוקי בנזין, מסכות סקי, כפפות וגז פלפל. זוכה מחוסר ראיות). צה"ל סרב לגייסו, אך המשפחה פנתה לרב הראשי הצבאי בזמנו, וצה"ל התקפל ונתן לו – למתנחל באחת מההתנחלויות הקיצוניות ביותר, שאחיו היה מעורב במתקפות על ערבים, שאחיו נרצח ע"י ערבים, שהוא עצמו נחשד בטרור כלפי ערבים – נשק ואולי שלח אותו אל תוך האוכלוסייה שהוא כנראה שונא ורוצה ברעתה (סיפור שגם כן מעורר דז'ה וו לסיפורו של אריה שלוש, שב-1990, כחייל צה"ל, ביצע פיגוע ירי רנדומלי על רכב פלסטיני, כנקמה על רצח אחיו, צ'רלי, ע"י פלסטיני חודשיים לפני כן. אריה פנה למפקדיו בכתב ובע"פ לאחר הרצח, וביקש להעבירו מהשירות בשטחים, מחשש לא ישלוט בעצמו ויפגע בערבים. הם סירבו ו-3 פלסטינים נפצעו קשה).

כנראה שיכולתי להמשיך כך עוד ועוד ועוד. מה שנדמה לנו – האנשים שלא חיים את חברון והשטחים, האנשים שמקבלים חדשות רק על האירועים הקיצוניים ללא הקונטקסט שסביבם – כאירועים נפרדים לחלוטין, לא רק שקשורים זה לזה בחיבוק הסכסוך כולו, אלא גם בקשרים הדוקים של דם וגאוגרפיה (להרחבה אני ממליץ בחום על קריאת מאמרו של יזהר באר). למרות שכך, אנחנו מנהלים את המדיניות הביטחונית שלנו ומכפיפים את כל הפוליטיקה שלנו (וב"אנחנו" אני מתכוון למיליוני הפלסטינים והישראלים הנורמטיבים, שלא מעוניינים להמשיך לרצוח ולהרצח), למה שבחלק ניכר מהמקרים, מתנקז חזרה לקומץ פאנטים דתיים, משני הצדדים, המצדדים בארץ ישראל\פלסטין השלמה (במובן של גירוש\רצח של העם השני).

רוב הפלסטינים והישראלים מסכימים כי יש קשר בין תקרית לתקרית; שלכל פעולה יש תגובה. אך כמובן כל צד מקבל טענה זו כהצדקה רק למעשה טרור שיצא ממנו (שאותו כמובן מגדיר כל צד כמעשה הגנה\הרתעה) ולא למעשה טרור מן הצד השני (שתמיד מוגדר כרנדומלי ונטול קונטקסט או הצדקה). אך לא נדרשת הסכמה בין הצדדים בנושא זה: מספיק ששניהם יאמינו שזה נכון כלפי עצמם – שיש הצדקה כלשהי ברצח מתוקף רצח אחר ושהצדקה זאת תקפה רק לגביהם – בכדי שהתוצאה בכל מקרה תהיה "טרור-טניס" המתנהל כאילו שני הצדדים הסכימו על חוקי המשחק מראש; הנקמה "המוצדקת", "תצדיק" נקמה "מוצדקת" נגדית. לכן, לדעתי לפחות, גם אם אין אנו מבינים למה, יש קשר ישיר בין הדם במדרגות ביתה של ניבין, לדם שלמרגלות מדרגות כיכר מלכי ישראל ולדם שכל כך הרבה שנים זורם במדרגות הבית המשותף הזה שהוא ישראל-פלסטין.

הטרוריסטים והפסיכים בשני הצדדים, לא מאמינים שישנה תוצאה שמשמעה הפסד, למעט הסכם שלום (בשני הצדדים רואים גם בהשגת המטרה וגם במוות למען המטרה, ניצחון. פשרה היא ההפסד היחיד). ואם זה הדבר היחיד שהם מאמינים שהוא הפסד, אז זה הדבר היחיד שיכול מבחינתנו להיות ניצחון. לכן הם מעוניינים שהדיון יהיה סביב הבחירה בטירוף שלנו או בטירוף שלהם; בין הצדקה של הטרור הפלסטיני לטרור היהודי – העיקר לא בפסילה הדדית ובחירה בשפיות. וכך רצח מוביל להלוויה, שמובילה לפוגרום, שמוביל לרצח נקמה וחוזר חלילה, ללא תכלית או קץ, מתוקף "צדק" של 'עין תחת עין', שכידוע, הופך את כולם לעוורים.

ההתנחלות בחברון היא קיצונית במובלעותה. מדובר על כמה מאות מתנחלים המוקפים בעשרות אלפי פלסטינים (ההתנחלויות בכחול).

בעוד שבממוצע בישראל יש חייל אחד ששומר על הגבול בעבור כמה מאות ישראלים, בחברון היחס הוא בערך 1 ל-1 עד 1 ל-2 (דהיינו בערך לכל מתנחל, מוקצה חייל). ככל שהתנחלות היא הזויה יותר במיקומה (מבחינה ביטחונית), כך נדרשים יותר חיילים להגן עליה, שנמצאים בסכנה גדולה יותר וכך נדרשים סידורי ביטחון הזויים וקשים יותר כלפי הפלסטינים בסביבה.

המתנחלים עצמם, כמו כל המתנחלים האידיאולוגים (לאור מצוקת הדיור בישראל והזרמת הכספים האגרסיבית להתנחלויות, הרבה מאוד אנשים הם כיום "מתנחלי נוחות" חילוניים), לא מעוניינים להחזיק בשטח שהם נמצאים בו, אלא להרחיב אותו. הם – כמו נתנאל שדיבר למעלה – גם אינם מסתירים את המשמעות של זה: לייהד את חברון. הם עושים זאת יום-יום: אם באופן אקטיבי - התעללות, השפלה ומעשי אלימות – ואם באופן פאסיבי, בשיבוש חיי הפלסטינים, מעצם קיומה של ההתנחלות בקירבם. לי אין ויכוח עם אותם מתנחלים. הם פועלים מתוך אמונה וגם המוסר שלהם נגזר מאותם טקסטים ופרשנויות שניתנות להם ולא מחשיבה עצמאית שבה אדם בונה בעצמו את עולם האתיקה שלו (אחרת איך בכלל אפשר להצדיק רצח למען אדמה? חיי אדם למען חול?).

על כן, מטרתי בחלק זה (חלק הדעה), היא לפנות לאלו מכם שדעתכם אינה קשורה לאיזו הבטחה אלוהית על האדמה או גישה מכלילה כלפי ערבים באשר הם (גם ככה אלו דעות אשר אינן ברות שכנוע ע"י נתונים ומידע יבש), אלא שבאמת ובתמים התהיות שלכם, נוגעות לנושאי טרור וביטחון – שאלות פרקטיות, שפויות, מדידות, שהן שצריכות להכריע כאשר אנו דנים בנושא זה.

אבל שוב, אינני רוצה שתאמינו לי ולכן קיבצתי סדרה של סרטונים מהרשת, הכוללת עדויות חיילים ששירתו בחברון ותקריות שתועדו במקום (לצה"ל יש גם מצלמות מפוזרות בעיר, אבל הם לא מוכנים לחשוף את התוכן והם יודעים היטב למה). אתם לא חייבים לקבל את הדעה השמאלנית שעצם ההתנחלות בחברון היא מעשה טרור, אבל אין שאלה לגבי זה שטרור זו התוצאה האפשרית היחידה. נסו לדמיין את החיים שתראו בסרטונים הללו ולחשוב כמה זמן עד שאתם הייתם נדחפים בעצמכם לאלימות. תשקיעו קצת זמן, תקשיבו. אחר כך תחליטו בעצמכם.

המצב הזה איננו סטטי. רק לפני שבועיים, לראשונה מזה 30 שנה, אושרה התנחלות חדשה בחברון, שתבטיח עוד גהנום ביטחוני בעלות אסטרונומית לכולנו, לצד עוד נישול של פלסטינים ועוד טרור. כל זאת בגלל שאנו נשארים בדיון הלעומתי שמעוניינים בו הקיצונים של שני הצדדים: שנבחר בין רוצחי ניבין ג'מג'ום לרוצחי אלעזר ליבוביץ'; בין הפסיכים שלנו לפסיכים שלהם (ומה התשובה שלנו? "בואו ניתן להם לגור אחד בתחת של השני ונקווה שיבוא שלום"). כך הבחירה שלנו נראית (תחליטו בעצמכם מתי לעצור):

איך לשדוד, לתקוף, לאנוס ולצאת מזה נקי

נעבור עתה למסמך השני שגם אותו קיבלתי מארכיון 'שוברים שתיקה'. הם הסבירו לי שהוא יושב אצלם מ-2005 ושניסו בזמנו להפיצו בתקשורת, אך זו לא הביעה עניין ("פנינו עם הסיפור הזה להרבה כתבים רלוונטים וכולם פחדו לגעת בזה או משהו כזה. בגלל זה בסוף הגיע ל'כל העיר' ולא מעבר לזה"). ואכן, ככל שחיפשתי נראה שהם צודקים והמסמך והתוכן שבו סוקרו רק פעם אחת, בכתבה אחת, במקומון הירושלמי של 'הארץ', 'כל העיר' (המסמך עצמו לא הוצג, אלא ציטוטים מתוכו). כמו עם המסמך הקודם, אני מוצא שבתוספת לחוסר הסיקור (ובאמת שכתבה אחת במקומון ירושלמי, היא יותר צנזורה מאשר פרסום, במיוחד כשהתוכן אינו מוניציפלי או ירושלמי בשום צורה), גם איכות הסיקור הקיים (הכתבה מ'כל העיר') לוקה בחסר ויש נקודות שלא טופלו ואחרות שלא הודגשו די הצורך. להלן המסמך:

אז מה קראתם? תאמינו או לא, המסמך הזה הופץ ונתלה בבסיסי מג"ב, בכדי להרתיע אותם מלבצע את הפשעים המסוקרים בו. האם הדאגה היא לקורבנות הפשעים? חס וחלילה. יתרה מכך: אנחנו בכלל לא הבנו מי הם הקורבנות! סעיף 3 מבהיר לנו ש"פיקוד מג"ב לא יסבול ביצוע עבירות משמעת חריגות, הפוגעות בתדמית החייל ובשמם הטוב של הלוחמים". אין צורך להתנצל. גם אני חשבתי שמדובר בנפגעים אחרים. אני בטוח שכל החבר'ה שמגיעים למג"ב, עושים את הטעות הזאת בהתחלה.

עכשיו בואו נעבור על "עבירות המשמעת החריגות" (לא 'פשעים' כמובן. עבירות משמעת), אשר נושאות את העונש המזעזע של פיטורים.

הנטילה:

המקרה הראשון הוא למעשה שוד\גניבה, או כפי שקוראים לזה כשזה מבוצע ע"י שוטר מג"ב והקורבן הוא פלסטיני: נטילה.

לאחר ש"נטל" השוטר את ידיו בכיסי הפלסטינים, הוא גם שיבש הליכי חקירה – עבירה חמורה בפני עצמה, שכן היא מסכנת את עצם היכולת של המשטרה לבצע את תפקידה ובכך מערערת את יסודות מערכת החוק. היות והתיק היה מוצק והראיות לעבירות הפליליות שביצע ברורות, עשו במג"ב כלשון החוק (שהמציאו לעצמם) ופיטרו אותו (מסתבר שהעונש על שוד\גניבה ושיבוש הליכי חקירה – שטכנית נושאים עונשים מקסימלים של צפונה מעשור בכלא – זהה לעונש על איחור כרוני לעבודה). נו… אבל מה כבר יכול לקרות כאשר לא מענישים על גניבה ושוד? תעצרו מתי שהספיק לכם:

למקרה השני המוצג במסמך נחזור בהמשך.

ביטחון תעסוקתי:

בסעיף ג' אנו מדווחים על שוטר שדווקא כן הועמד לדין – בניגוד לעקיצות הסרקסטיות שלי – ולא רק פעם אחת, אלא 6 פעמים! ככל הנראה מדובר בדין משמעתי פנימי, שזה מה שקרוי במשטרים אחרים (שאנו לא כמותם כמובן) מערכת משפטית נפרדת לסוגים שונים של אנשים (ואלו עוד האנשים שגם ככה נמצאים במערכת משפטית נפרדת – זו של השטחים – שזה אומר שאנחנו בשלישית שלנו. זו קידמה!).

לאחר 6 העמדות לדין, שאחת מהן היתה "פעילות מבצעית בניגוד להנחיות" (מונח שיכול להסתיר תוצאות מחרידות), החליטו במג"ב לנהוג בקשיחות הידועה ממערכת המשפט האמריקאית: 6 פסילות ו… אנחנו נמליץ שלא להאריך את שרותך מעבר לתקופת הניסיון (הו… האנושיות!).

אני אולי מחמיץ משהו אבל האם לא כל מהותה של 'תקופת ניסיון', זה לבדוק אם אנשים מתאימים לתפקיד ולהעיף אותם אם הם לא? אם אתה לא מנפה אנשים לא ראויים – 6 העמדות לדין! – אלא רק לאחר שתקופת הניסיון מסתיימת, אז זו בכלל לא "תקופת ניסיון" – זו קביעות.

כל הפושעים שווים בעיני החוק:

בסעיף ד' אנו מגלים שוטר מג"ב שביצע "תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, לאחר שהכה בני מיעוטים". כשחושבים על כל האנדר-סטייטמניות של מערכות הביטחון בנוגע לפשלות שלהן ("נטילה"), נותר רק לתהות כמה פלסטינים כוסחו עד סף מוות, בכדי שפעילות של שוטר מג"ב תתואר כתקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות? ודאי הפעם נראה עונש חמור, לא?

לא. שוב השוטר פוטר. שוב עונש אזרחי ומשמעתי על עבירה שהיא פלילית לחלוטין. לא רק שהעונש לא מתאים לחוק, אלא שהיות ולענישה שמפעילים במג"ב יש לכאורה תקרת זכוכית של פיטורים בלבד, עבירות בדרגות חומרה שונות – לדוגמה התקיפה החמורה הנ"ל לעומת השוד שבמקרה הראשון – זוכות לאותה הענישה המקסימלית, כך שאין הבדל בין שודד פלאפונים לתוקף ששולח אנשים לאישפוז.

יחסי מין בהסכמה שבין האנסים:

ועתה אנו מגיעים לסעיף ב' העוסק בשוטר ש:

"ב-6.5.04, בהיותו מפקד צוות סיור ממונע יחד עם שני שוטרי חובה, העלו לג'יפ בת מיעוטים וקימו איתה יחסי מין בתוך הג'יפ. השוטר הכחיש כי קיים מגע מיני עם המתלוננת אך הודה כי לא מנע זאת מפקודיו. שוטרי החובה הועברו לצה"ל. השוטר פוטר ב-5.9.04".

"לא מנע זאת מפקודיו". כאילו ש-3 שוטרים המכניסים אישה לתוך ג'יפ ומקיימים איתה יחסי מין, זה איזו הטבה כזאת שבאה עם התפקיד; אחד מתענוגות החיים, שאפשורו איננה שותפות לפשע, אלא כניעה מובנת, כמו ביס קטן מהעוגה למרות שאתה בדיאטה.

אבל מה באמת מסופר לנו כאן? האם ברצינות מצופים אנו להאמין שפלסטינית עלתה מרצונה החופשי לג'יפ של 3 שוטרי מג"ב ישראלים וקיימה לפחות עם 2 מהם יחסי מין, בעוד השלישי צופה (וחושב איזה מפקד לארג' ומפנק הוא. היה להם שבוע קשה החבר'ה, ואורגינל? מגיע להם איזה פלסטינית, ככה בקטנה).

כאילו מודעת לחוסר חשיבותה מבחינתנו, הפלסטינית המדוברת נשארת חסרת שם בסיפור שלנו ומקוטלגת תחת ההכללה (שאולי מלכתחילה היא שאיפשרה את היחס הזה כלפיה) - "בת מיעוטים". היות שכך, לא יכולתי למצוא את המתלוננת ולהבין את הסיפור מנקודת מבטה.

פניתי בעזרת 'בצלם' למח"ש, בכדי לברר האם נפתחו תיקים על האונס והמקרים האחרים שבמסמך (שאותו צירפתי לבקשה). במח"ש טענו כי אינם יכולים לחפש תיקים לפי הנתונים שנמצאים במסמך. תרוץ עלוב כמובן (בכל המקרים מצוינים תאריכי הגיוס ותאריכי הפיטורים של הפושעים), שמשקף זלזול באינטליגנציה שלנו, בחשיבות של האירועים או אולי ניסיון הסתרה של האמת.

התעקשתי וביקשתי ממח"ש שלפחות ימצאו את התיק במקרה האונס, בו מצוינים לא רק תאריכי גיוס ופיטורים, אלא גם תאריך התקרית העצמה. ודאי ש-3 תאריכים שכאלה הם יותר ממספיקים בכדי למצוא את המקרה הרלוונטי ולבדוק אם מישהו הועמד לדין פלילי, מעבר לפיטורים. הם הפנו אותנו למג"ב. עד כה חלף יותר מחודש ולא התקבלה תגובה נוספת. (להלן התגובה הראשונית. שום דבר מעניין בה. ניתן לדלג).

View this document on Scribd

אבל יש כאן בכל מקרה משהו מוזר: מדוע שמלכתחילה תגיש הפלסטינית תלונה, אם מדובר ביחסי מין מרצון? באותה כתבה מקורית ב'כל העיר', גם כן תהו על כך ולא תאמינו לתשובה שקיבלו:

"בכירים במג"ב לא ידעו להסביר השבוע מדוע התלוננה הפלסטינית על יחסי מין שקוימו עמה בהסכמתה. במשרד המשפטים, לעומת זאת, הצליחו גורמים המכירים מקרוב את עבודת המחלקה לחקירת שוטרים לפזר מעט את מעטה העלטה האופף את הפרשה: 'מח"ש אינה חוקרת עבירות אתיות. לפי החוק, מח"ש יכולה לחקור אך ורק עבירות שהעונש המינימלי עליהן הוא שנת מאסר אחת. בתחילת החקירה דובר על איזשהו מעשה מיני שנעשה במתלוננת בכפייה. לא ברור לי כרגע איזה. במהלך החקירה התברר מעל לכל ספק, כי עם המתלוננת קוימו יחסי מין בהסכמה. אמנם השוטרים שקיימו עימה יחסים הבטיחו לה הרים וגבעות, כמו למשל דירה או בית בתמורה ליחסי המין, אני לא זוכר בדיוק. אך בלי לגרוע מחומרת המעשים שלהם, מממצאי החקירה לא עולות ראיות לעבירה פלילית. כתוצאה מכך המשך הפרשה הועבר לטיפול משמעתי במשטרה, ושם, כמו שאתה יודע, פיטרו את השוטר". 

די ברור מצורת ההתנסחות שלמרות הטענות האבסולוטיות של הדובר ("התברר מעל לכל ספק"), קל להבין שזו בכלל דעתו ושהיא מבוססת על הזיכרון שלו, שבתורו מתבסס על מסמכים שאולי (ואולי לא) קרא או הסברים ששמע מאנשים שנכחו בחקירה (שהוא – איש משרד המשפטים בכלל – כמובן לא היה בה).

למעט אם היו בג'יפ מצלמות או שהמתלוננת חזרה בה וטענה לפתע שהסכימה – 2 דברים שסביר להניח שאותו בכיר ממשרד המשפטים היה כמובן דואג לציין – הרי שאין דרך שחקירה תוכל לקבוע "מעבר לכל ספק", שיחסי מין שקוימו בתוך ג'יפ וללא עדים מלבד למתלוננת ולנאשמים, היו בהסכמה או שלא. אבל נעזוב את המעיד ונגיע לעדות עצמה…

באותה כתבה מקורית, לא נשאלו יותר שאלות על ההסבר המוזר שהציעו במשרד המשפטים. בואו לרגע אחד נעשה כאילו כולנו לא יודעים שאין יהודיה ישראלית אחת בכל המדינה, שהיתה מאמינה אפילו לרגע ש-3 שוטרי מג"ב, בגילאי העשרה והעשרים, שמקבלים בין 400 ל-4000 ש"ח בחודש, יתנו לה "דירה או בית בתמורה ליחסי מין" – נדמיין לרגע שאנו לא יודעים זאת:

האם מצופה מאיתנו להאמין שגם פלסטינית, שחיה תחת הכיבוש הישראלי לפחות 16 שנים (מתחת לגיל זה, בכל מקרה מדובר באונס), בתקופת האינתיפאדה השניה, לאחר מבצעי חומת מגן, דרך נחושה וימי תשובה, בשנה שבה נהרגו 832 פלסטינים ו-108 ישראלים – האם מצופה מאיתנו להאמין שפלסטינית זו האמינה ל-3 שוטרי מג"ב, שהבטיחו לה בית ולכן נתנה הסכמתה ליחסי מין עם שלושתם בג'יפ שלהם?!

הסבר זה לא רק שאינו "מעל לכל ספק", אלא שספק שיש מי שיאמין לו (אם הוא עדיין נראה בעיניכם סביר, נסו לדמיין את אותה סיטואציה בהיפוך: 3 שוטרים פלסטינים ומתנחלת שטוענת שנאנסה בג'יפ שלהם. מנגד הם אומרים שהבטיחו לה בית והיא הסכימה ובזה תמה החקירה).

אם הסבר שכזה מספיק בכדי להמנע מחקירת מח"ש, הרי שאפשר לחסוך כספי מיסים ולוותר על מח"ש מלכתחילה. אפילו אם הייתי מאמין להסבר כזה, כחוקר מח"ש עדיין הייתי דורש לפגוש את המתלוננת בכדי לבדוק אם היא אינה לוקה בשכלה (לא כעלבון – אלא כדאגה אמיתית), שמא מדובר בניצול של מי שאינה מסוגלת לתת הסכמה מלכתחילה.

כנראה שזה לא באמת המקרה ואם חושדים במח"ש או במשרד המשפטים כי מישהו לוקה בשכלו, הרי שבהסתמך על התשובות שסיפקו, נדמה שהחשודים מבחינתם הם אנו.

אבל בואו ונמשיך הלאה עם ההסבר של משרד המשפטים…

מח"ש לא חוקרת עבירות שעונשן קטן משנת מאסר, הם טענו. זה נכון. אלא שהעיתונאי היה צריך לבדוק את דברי אותם "גורמים" ואז היה יודע שבכל הנוגע לעבירות הנוגעות לשימוש בכוח ע"י שוטרים, מח"ש מוסמכת לחקור כל מקרה, ללא קשר לתקופת המאסר שנקבעה או לא נקבעה לו בחוק. כאן גם חשוב לזכור שהמקרה התרחש ב-2004. זה חשוב כי רק ב-2009 מח"ש החלה בתהליך האזרוח שלה. כיום, כ-75% ממח"ש הם אזרחים, אבל בתקופת התלונה, הם כולם היו שוטרים פעילים, שהושאלו מהמשטרה בשביל לחקור את החברים שלהם. ברור מדוע מערכת כזאת איננה תקינה (ועדות לכך היא שהוחלט לשנותה) וברור שבעתיים שהנטייה של חברים לארגון להגן על חברים אחרים לאותו ארגון, רק תגדל כאשר המתלונן לא רק שאינו "משלהם" הארגוני, אלא אפילו  לא "משלהם" המדיני, הדתי, האזרחי ואף נחשב ע"י רבים מהם לאויב.

כך שישנן סיבות טובות לא להאמין למח"ש של 2004 וקיבלנו סיבות טובות לא להאמין למשרד המשפטים, שכן נציגו שיקר או טעה בנוגע לסיבה שהתיק נסגר:

מרגע שישנה האשמה של שימוש בכוח ע"י שוטר – "בתחילת החקירה דובר על איזשהו מעשה מיני שנעשה במתלוננת בכפייה" – זו כבר מח"ש שצריכה לקבוע אם "התברר מעל לכל ספק" שלא היה שימוש שכזה. הרי מה הטעם במחלקה לחקירת שוטרים, אם השוטרים החשודים יקבעו מראש אילו תיקים נגדם יגיעו לאותה מחלקה? (הכלב שומר על החתול ששומר על השמנת, רק שהחתול קובע לו את שעות השמירה).

לצורך הדיון, אמשיך לנתח את הטענה, תוך התעלמות מהכשלים הברורים שהצגתי עד פה. בחלק הבא אנתח את המקרה בדיוק כפי שמתארים אותו החיילים (למרות שהתיאור הזוי) אל מול החוק הפלילי הישראלי. לאחר מכן אעשה אותו הדבר אל מול  הדין הבינלאומי, בניסיון להבין האם פלסטינית הנמצאת תחת כיבוש ישראלי, בכלל יכולה לתת את הסכמתה ליחסי מין עם נציגי כוחות הביטון של ישראל. ניתוח משפטי זה לא בהכרח יעניין את כולכם (יבש יותר ממצות מיובשות). ניתן לדלג לחלק הבינלאומי בלחיצה כאן ולדלג על כל הניתוח המשפטיבלחיצה כאן.

ניתוח המקרה מהפרספקטיבה של הדין הישראלי:

אם אכן לטענת השוטרים, הם קיבלו את הסכמת הפלסטינית לאחר שהבטיחו לה תמורה כלשהי, הרי שמדובר בשידול לזנות. החוק קובע כי "המביא אדם לידי מעשה זנות, דינו – מאסר 5 שנים" ושהעושה זאת "תוך ניצול יחסי מרות [...] – מאסר עשר שנים".  כך שכבר כאן, אם נקבל לחלוטין את טענת השוטרים כי קיבלו הסכמה לאחר שהציעו תמורה שקרית כלשהי, הרי שמח"ש לא רק שהיו מחוייבים לחקור מתוקף כך שמדובר בתלונה על שימוש בכוח, אלא שגם אם לטענתם לא היה שימוש בכוח, העבירה עדיין מציגה בצידה עונש של 10 שנים — פי 10 מהרף שבגללו, לטענת משרד המשפטים, נמנעו מחקירה פלילית והסתפקו בפיטורים.

אפילו אם חשבו במח"ש שלא מדובר בשידול לזנות, אז אולי קבלת דבר במרמה. בפסק הדין כנגד חנן גולדבלט (ששיכנע נערות לשכב עימו תחת הבטחה ללהק אותן לסרטים וכדומה) מסביר השופט כי המקרה שלנו (הבטחה לרכישת בית) אינו "אינוס במירמה", כי לכאורה (אם מקבלים את גרסת השוטרים) גם השוטרים וגם המתלוננת היו מודעים לכך שמדובר ביחסי מין והם לא שיקרו בנוגע ל'מהות המעשה'. אבל השופט טורח לציין מה העבירה שכן רלוונטית:

"על מנת שלא להביא להרחבה מופרזת של המושג "מהות המעשה", אשר תסכל את התכלית שעמדה ביסוד עצם הכללתו בגדרי הסעיף, נקבע באותו מקרה כי מרמה הנוגעת למטרת המעשה אשר תעלה כדי "אינוס במרמה", היא רק כזו השוללת את אופיו המיני של המעשה, עד כי הוא אינו נתפס עוד על-ידי האישה, מנקודת מבטה, כמעשה מיני. לעומתה,מרמה שעניינה בתמריץ או במניע אשר הביאו את האישה להסכים למעשה, תוך הבנה שמדובר במעשה שהקשרו מיני גם במובנו הסובייקטיבי, וניסיון להגשים באמצעותו את המטרה שהובטחה, אינה שוללת את אופיו וטבעו המיניים של המעשה, ולא תיחשב לאינוס במרמה. תחת זאת, עשוי המעשה לעלות כדי עבירה של קבלת דבר במרמה. [...] כאשר המרמה מביאה למתן הסכמה לביצוע מעשה מיני [...] הרי זה קבלת דבר במרמה".

אם כן, לכל הפחות ואם נצמדים לגרסת השוטרים, הרי שביצעו עבירה של קבלת דבר במירמה, שנושאת עונש של 3-5 שנים – פי 3-5 מהרף הנדרש לחקירת מח"ש.

נשאלת השאלה: אפילו לפי גרסאת השוטרים, האם המעשה עונה לקריטריונים של אונס?

החוק הישראלי מגדיר אנס כמי ש"בועל אישה שלא בהסכמתה החופשית". התוספת של "חופשית", משמעותה שגם אם אישה נתנה הסכמתה לכאורה, הרי שיתעלמו מהסכמה זאת אם הנסיבות מנעו ממנה את החופש לסרב. סעיף א'-4 לאותו חוק קובע כי אנס הוא גם אדם הבועל אישה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". העונש על מעשה זה הוא 16 שנות מאסר והיות ומדובר בפשע שהתבצע בקבוצה (2-3 שוטרים), הרי שלפי סעיף ב'-3, מדובר בנסיבות מחמירות והעונש הוא 20 שנות מאסר — פי 20 מהרף לחקירת מח"ש.

הערה: אציין שמלבד לאונס, על כל העבירות האפשריות האחרות כבר חלה התיישנות. ב-6.5.2014, יום שלישי הקרוב, תתיישן גם עבירת האונס ואם אותה פלסטינית לא תנסה להתלונן בשנית עד אז, אותם שוטרים יהיו בלתי-נגיעים (זה כמובן נגזר מכך שישראל לא מקבלת את הדין הבינ"ל שקובע כי אין התיישנות על פשעי מלחמה, אבל נגיע לכך בהמשך). זוהי כמובן הדרך הסרקסטית ביותר להתיישן: להפוך לבלתי אקטואלי, מתוקף חוק התיישנות שמופעל ע"י אותה המערכת שביצעה את העבירה וגרמה לעבירה להתיישן מלכתחילה (שלא לדבר על הסרקזם המקרי של התיישנות על אונס פלסטינית, שנופלת על יום העצמאות של מדינת ישראל).

אם כן, בנוגע לאונס, צריך לשקול את הנושא של הסכמה חופשית. אך האם יש מצב ברור יותר המונע מאישה מלתת את הסכמתה החופשית, מאשר שלושה חמושים מטעם כוחות הביטחון של מדינה הכובשת את שטחה ואת עמה של המסכימה לכאורה – כוחות ביטחון שהרגו 832 פלסטינים באותה השנה – ה"מבקשים" ממנה לקיים עם שלושתם יחסי מין בג'יפ הצבאי שלהם?

האם כאשר כבר קבענו בחוק כי יחסי המרות בין מעסיק למועסק הם מספיקים בכדי להניח חזקת אי-הסכמה או לפחות להעביר את נטל ההוכחה לקיום הסכמה לידי המעסיק, לא אמרנו כבר שברור לחלוטין שאדם ששולט לא רק בתעסוקה שלך, אלא גם ביכולת התנועה שלך, מעבר במחסומים, כניסה לישראל, יכול להכניס אותך למאסר, להרוס את מבנה המגורים שלך ועוד – לא ברור שלפחות החוק הנוגע למעסיק רגיל צריך לחול על אדם שכזה, אם לא חוק מחמיר בהרבה?

חוקים שכאלה הם כמובן בעייתים לישראל. מתוקף אותו קו מחשבה, מתבקש למשל שתחול חזקת אי-הסכמה באשר למכירת אדמה או נכס פלסטיני לישראלים. שוב ושוב מתנחלים משתלטים על בתי פלסטינים וטוענים כי רכשו או שכרו את המבנה. נחזור לחברון לדוגמא וניקח את מקרה זכריה בכרי, שמתנחלים השתלטו על ביתו. המתנחלים הציגו חוזה שכירות וחקירה (איטית ככל הניתן) מצאה שהחוזה היה מזויף והמתנחלים שיקרו (וביצעו עבירה פלילית, אבל אתם כבר יודעים שזה בכלל לא מעניין). למרות שכך, אף אחד לא פינה את המתנחלים. לאחר כמה שנים, בכרי שכר את שירותיו של עו"ד פרטי מכספו ופנה לבית משפט השלום שפסק שעל המתנחלים לעזוב את הבית תוך 30 יום. כשבכרי הגיע לממש את הפינוי, נאמר לו שאלו משפחות חדשות. המשנה לפרקליט המדינה הגיב לנושא: "בעקבות פסק הדין, פינו משפחות אלו את הבית, אך משפחות אחרות עברו להתגורר בו. מר זכריה בכרי יכול כמובן לנקוט בשנית הליכים אזרחיים לסילוק יד של הפולשים". קראתם נכון. בית המשפט קבע שיש לפנות את המתנחלים והכיר בכך שמדובר בביתו הפרטי של בכרי, אז המתנחלים התחלפו בינם לבין עצמם ומדינת ישראל שלחה את בכרי לעוד סבב של כמה שנים בבתי משפט, בכדי לגרש את המתנחלים "החדשים". בכרי הגיש תביעה מחודשת והפעם המתנחלים "החדשים"  כבר טענו שרכשו את הבית. גם הפעם המשטרה מצאה שהמסמכים מזויפים, אבל התביעה הזאת לבדה לקחה 3 שנים נוספות. בכרי מת לפני שנתיים, חודשיים לפני פסק הדין.

אינני מבין מדוע לא ברור מאליו שבמצב של כיבוש, כל פעולה בין הכובש לנכבש צריכה להעשות תחת חזקת אי-הסכמה, אך הדוגמאות הללו (וישנן רבות) מבהירות בדיוק את הבעיה של איפשור פעילויות נורמטיביות לכאורה – יחסי מין, השכרת נכס, רכישת אדמה – כאשר הן במצב לחלוטין לא נורמטיבי. מה שעשו המתנחלים לבכרי, כמובן לא מוגדר בישראל כמעשה טרור או לוחמה, כשם שמה שעשו שוטרי מג"ב לאותה פלסטינית, מבחינתנו זה סך הכל איזו תקרית שבין גברים ונשים שאינה קשורה לסכסוך. ואם אחד מבניו של בכרי ירצח אחד מאותם מתנחלים? אם אחיה של הפלסטינית ידקור את אחד מהאנסים? יאמרו שתקפו ללא הסבר, מתוקף הדת הקיצונית שלהם בלבד ושאנחנו, הישראלים, אף פעם לא תוקפים אזרחים סתם כך (רק משתלטים על הבית שלהם, גוררים אותם עשרות שנים בבתי משפט כשברור לכולם מה האמת, ומחכים שימותו מעצמם).

ניתוח המקרה מהפרספקטיבה של הדין הבינלאומי:

יותר מכל השאלות הטכניות של החוק הפלילי, הפריע לי שבכלל חייל או שוטר ישראלי, עם או בלי הסכמה לכאורה, ישכב עם פלסטינית (שאינה אזרחית ישראל כמובן). ניסיתי לברר האם ישנו חוק או תקדים בנוגע ליחסי מין  בין נתינים תחת כיבוש ובין כוחות הביטחון של הכובש?

סעיף 8 באמנת רומא מגדיר אונס כפשע מלחמה במקרה ש… (תרגום שלי):

"הפלישה [\החדירה] נעשתה ע"י שימוש בכוח, או ע"י איום בשימוש בכוח או כפיה, כמו זו הנגרמת ע"י הפחד מאלימות, לחץ, כליאה, דיכוי פסיכולוגי, או ניצול לרעה של כוח [\סמכות], כנגד אותו אדם או אדם אחר, או ע"י ניצול סביבה של כפיה, או שהפלישה בוצעה כנגד אדם אשר אינו יכול לתת הסכמה אמיתית". 

לכאורה די ברור שהגדרה זאת קובעת שחייל\שוטר ישראלי שמקיים יחסי מין עם פלסטינית – ללא קשר להסכמתה – מבצע אונס. גם אם דעתכם היא שכל המעשים של מדינת ישראל הם מוצדקים מתוקף מעשי האלימות של הפלסטינים, עדיין תצטרכו להודות שהתוצאה של כך היא לכל הפחות סביבה של כפיה, סביבה שבה יש פחד מאלימות, לחץ, כליאה, דיכוי פסיכולוגי וכדומה. אני מדגיש: אפילו אם כל הדברים הללו, הם לדעתכם התוצאה של המעשים של הפלסטינים, זה עדיין לא משנה את העובדה שזו הסביבה שבה חיה אותה פלסטינית מהמקרה הנ"ל (באותו אופן, אם מישהו חושב כי ישראל היא שאשמה במצב, הוא עדיין לא יוכל לטעון שאנשים שחיים תחת ירי טילים מאסיבי, אינם חיים בסביבה של לחץ ופחד מאלימות).

ב-98' בית הדין הבינלאומי שעסק בשואת רואנדה, הרשיע בפעם הראשונה באונס, מתוך הבסיס של "סביבה של כפיה" וללא צורך או התעסקות בשאלת ההסכמה של האישה (לאחר מכן המשיך הקו הזה ביוגוסלביה). אבל הפסיקה  הנ"ל התעסקה באונס כפשע נגד אנושות (לעומת פשע מלחמה) שהוא אונס המוני, כחלק מפשיעה שיטתית (ובנוסף הפסיקה לא מהווה תקדים מחייב לשאר העולם). אני אישית הופתעתי לגלות, שאין בדין הבינלאומי חזקת אי-הסכמה בנוגע למקרה אונס יחיד (מתוך ספרה של עו"ד אלונה חגאי-פריי: 'על הדרה ופשעים יוצאים מן הכלל: פשעי מין, מגדר והמשפט הבין-לאומי הפלילי'):

"דרישת השיטתיות שמצויה בתבניות העברה של "פשע מלחמה" ו"פשע נגד האנושות" איננה מתאימה לפשעי מין. יש אפוא להכיר בעברת האונס מבלי לדרוש שיטתיות, וזאת כדי להגן על האישה היחידה מפני האלימות המינית והמגדרית שמופנית כלפיה. יתר על כן, ב"פשעי המין" מחוזק הדפוס הפטריארכלי הרחב אשר מפלה ומשעבד את כלל הנשים כמגדר. מכאן, שאונס האישה הבודדת בחסות הקרב איננו מהווה אך פגיעה באישה היחידה, בכבודה ובזכותה לשוויון, אלא גם מחזק את נחיתותן של כלל הנשים. פשעי המין שמבוצעים מתוך דחף גברי, אף אם איננו מחובר לקרב הבין גזעי-אתני שמתחולל, מאלץ כל אישה באשר היא אישה לתפוס עצמה כ"נקבה",  במובן הפטריארכלי של אזרחית סוג ב' ושל אובייקט מיני עבור גברים. בתבנית העברה החדשה שבה אני מצדדת, תושמטנה דרישת השיטתיות, הקיימת בתבנית העברה של "פשע נגד האנושות", ודרישת נסיבת העימות המזוין, הקיימת בתבנית העברה של "פשע מלחמה". על תבנית עברה החדשה להגן על כל קרבן באשר הוא אדם מפני כל מעשה מיני המבוצע מתוך אדישות לרצונו. זאת, לאור החזקה שבעת עימות, אין בחירתו של אדם לשרוד מהווה "הסכמה". מבחינת היסוד הנפשי, צריך להיות די באדישות לנסיבותיו של המעשה המיני הכפוי.

[...] זוהי תכליתה של סמכות השיפוט האוניברסלית שממנה צמח ה-ICC [בית הדין הבינלאומי לצדק]. סמכות שיפוט אוניברסלית שנולדה במקום שבו ידו של המשפט הלאומי קצרה מלהושיע, במקום שבו נעשה עוול שקהילת העולם מוקיעה, ובלעדיה – אין דין ואין דיין. [...] אבקש להבהיר: תבנית העברה החדשה שאני מציעה אינה מכוונת לחול בראש ובראשונה בנוגע לפשע המין הבודד שעשוי להתבצע מתוך יחסי כפיפות ושליטה במסגרת המדינה. בנסיבות אלה, ראוי שתופעל, קודם כול, מערכת המשפט המדינתית. [...] ואולם, אם הדין הפנימי יבחר לשתוק, או לחלופין מערכת אכיפת החוק המקומית תעלים עין מפשעי המין והמגדר, אזי התוצאה של שיפוט פלילי בין-לאומי היא ראויה בעיניי. במילים אחרות, מקום שבו פשעי המין והמגדר מבוצעים בחסותו הפסיבית של הדין המקומי, על הקהילה הבין-לאומית לשבור את הדיכוטומיה האנכרוניסטית של פרטי-ציבורי ושל מדיני-בין-לאומי, ולעשות מעשה".

במילים אחרות, כל ה"ברור מאליו" שתיארתי לפני כן, לגבי זה שנשים תחת כיבוש לא יכולות לתת הסכמה ליחסי מין עם גברים מהכוח הכובש (או לכל הפחות שנטל ההוכחה לקיום ההסכמה יפול על הכובש), אינו קיים בכלל. הסיבה שזה כל כך דרמטי, היא שבדיוק כמו במקרה שלנו (או המקרה של זכריה בכרי), במצב של כיבוש, המואשמים באונס יוכלו להשתיק את הנאנסת דרך איומים או מאסר, וללא בית דין בינלאומי, יהיו אלה חבריהם מאותו כוח כובש, אשר יחקרו את המקרה (אם יגיע לחקירה) ויהיו אלה שוב חבריהם שידונו במקרה בבית המשפט (אם יגיע לכדי משפט). זאת אומרת שבמצב של כיבוש, כל המערכת שאמורה לספק צדק לנאנסת, היא של הכובש ומתוקף כך ספק שתוכל או תרצה לייצר צדק מלכתחילה. בכדי שהמערכת תדחף לחקור ולרדוף את האמת, היא זקוקה לערכאה גבוהה ממנה. כפי שמסבירה חגאי-פריי, במרבית המקרים, עצם הידיעה שיש בית דין בינלאומי בעל סמכות מעליהם, תספיק בכדי שיבצעו תפקידם ולא יהיה צורך להשתמש בו בפועל.

אך ישראל אינה מסכימה להכפיף עצמה לדין הבינלאומי. זאת משלל סיבות, אך בעיקר בגלל הסעיף מ-1949 שקובע שהעברת אזרחי הכובש לתוך השטח הכבוש (=התנחלויות) הוא פשע נגד האנושות. היות שכך, אותה פלסטינית, גם אם החוק היה מתוקן ומכיר באונס הפרטני שלה ומכיר בחזקת אי-ההסכמה שלה אל מול הכוח הכובש, עדיין לא זוכה להגנתו כי הכובש שלה לא מוכן לקבל את סמכותו של אותו החוק, מפני שהוא מפריע לו בכיבוש שלה (או במילים אחרות: החתול לא מוכן לקבל את סמכות בית הדין הבינלאומי לענייני השמנת. להרחבה על פשעי מלחמה אחרים אשר אינם קיימים בדין הישראלי והעונשים הקלים שמקבלים חיילים בחוסרם, ראו דו"ח 'יש דין').

בכל מקרה, קשה לחשוב על חוסר הבנה מהותי יותר ואף עיוות של לקחי השואה, מכך שהחוק היחיד בישראל המטפל בפשעי מלחמה, נוגע רק לפשעי המשטר הנאצי – דהינו לא פסילה של הפשעים באשר הם, אלא של הפושעים הספציפים שלנו בלבד (זה מודגש ביתר שאת בכך שישנה הגדרה נפרדת ל"פשע כלפי העם היהודי", כאילו שאותו פשע, כלפי מי שאינו יהודי, הוא פחות או שונה).

אבל החוק הבינלאומי, מתחלק לשני סוגים של חוקים: כאלה המחייבים את אישור ואישרור המדינות בכדי שיחולו עליהן וכאלה אשר הן כל כך בסיסיות שהסכמת המדינה אינה נדרשת (לדוגמא: גם אם מדינה לא מסכימה שרצח עם הוא פשע ואינה חותמת על האמנות הרלוונטיות, בית המשפט הבינלאומי עדיין רשאי להחליט לגבי אותה מדינה בנושא זה ומדינות העולם רשאיות לפעול בהתאם). על כן, נשאלת השאלה האם אונס הוא פשע בסיסי שכזה (ראו: jus cogens או 'מנהג במשפט הבינלאומי'), אשר אינו דורש את הסכמת המדינה כי מדובר בפשע?

התשובה התאורטית היא כן (במיוחד לאחר החלטה 1820 של האו"ם מ-2008) – אונס הוא פשע גם אם המדינה בה התבצע אינה קובעת שכך. אבל ישראל לא חולקת על כך שאונס הוא פשע (אם כי לא הגדירה כנדרש חקיקה נפרדת ל'אונס מלחמה') ולכן השאלה במקרה שלנו היא ממוקדת יותר:

האם מקרה של יחסי מין בין אזרחית לאיש כוחות הביטחון של האויב\הכובש, הם כשלעצמם אונס, ללא קשר להסכמה לכאורה של האישה? האם חייל\שוטר ישראלי המקיים יחסי מין עם פלסטינית ("אזרחית" פלסטין), מבצע אונס, בגלל יחסי המרות והכוחות שמסביב לארוע? והאם תת-פרשנות זו, מחייבת את כלל המדינות (כפי שאיסור אונס המוני או אונס "רגיל" –  המבוסס על כוח פיזי – מחייב אותן)?

התשובה במקרה הזה, היא שלמיטב חיפושי ושאלותי מומחים בתחום, לא מצאתי תקדים או מקרה בו נידונה השאלה הזאת, בהקשר של אונס של אישה אחת בלבד, אלא רק מקרים של אונס שיטתי והמוני. רבים טוענים שניתן להסיק מסעיף 8 באמנת רומא (למעלה) – כפי שעשיתי בעצמי – שמצב של כיבוש או לחימה, כשלעצמו מספק את התנאים שהסעיף דורש (סביבת פחד, כפיה וכדומה) בכדי להגדיר מצב בו אישה לא יכולה לתת הסכמה חופשית וכל מעשה מיני כלפיה (ע"י האויב\הכובש כמובן) הוא מעשה אונס – במילים פשוטות: כל יחסי מין (בין איש מכוחות הביטחון לאזרחית) במצב של קונפליקט חמוש הם אונס וכל אונס במצב זה, הוא פשע מלחמה.

פרשנות זאת נראית לי טבעית (גם לנאנסות בסביבה נורמלית קשה שלא להקלע למצב של "he said – she said", אז כיצד ניתן ברצינות לצפות מאישה בסביבת כיבוש\מלחמה, שתוכיח שלא נתנה הסכמתה?) ואף מיגננתית: במקום לסבך חייל\שוטר בנורמות ופרשנויות משפטיות, מובהר לו כי מין עם אזרחי האויב\האזור-הכבוש, בכל צורה שהיא, הוא אסור. אך כאמור, לא מצאתי פסיקה בנושא.

במילים פשוטות: אונס בקונטקסט של קונפליקט חמוש, הוא בהכרח פשע מלחמה; אבל יחסי מין בקונטקסט של קונפליקט חמוש, הם לא בהכרח אונס.

נגזר מכך שדרישות סעיף 8, גם בתוך סכסוך אלים, הן נטל הוכחה על המתלוננת ולא נטל הפרכה על האנס. למרות שכך, אין זה אומר שיחסי מין "בהסכמה" בין שוטר\חייל ישראלי לפלסטינית, אינם ניתנים לשפיטה על תקן אונס, אלא שהמתלוננת תצטרך להוכיח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני, יצר בה ספציפית את המצב הנפשי המתואר בסעיף 8 ועל כן "הסכמתה" היתה כפויה (בתי משפט שונים בעולם, דרשו רף הוכחות שונה בהקשר זה, כך שלא ניתן לקבוע מראש שטענה זאת תתקבל).

דרך להבין את המצב העצוב (לטעמי לפחות) של תפישת האונס בדין הבינלאומי, היא שאונס, בגרסתו כפשע נגד האנושות (המוני ושיטתי), הוא הפשע היחיד מן הסוג הזה שדורש הוכחה של אי-הסכמה (תרגום שלי):

דמיינו משפט בנוגע לרצח ספציפי שהתבצע במהלך השמדת עם. כמה אמין היה קו הגנה הטוען שלמרות שהפשע התרחש בקונטקסט של שואה, הקורבן למעשה רצה להיהרג והמבצע רק נעתר לבקשתו? המעשה, לפי הנאשם, היה אקט של המתת חסד ולא רצח. קשה לדמיין הגנה שכזאת שתלקח ברצינות. באופן מוזר, אכן נעשה שימוש בהגנה שכזאת במקרים של אונס בקונטקסט של שואה.

כך שאם עוד לא הגענו להסכמה כלל אנושית (כאמור, ישנם מקרים הפוכים ביוגוסלביה ורואנדה) שלא נדרשת הוכחה של התנגדות מצד המתלוננת, כאשר מדובר ביחסי-מין במסגרת רצח עם, הרי שברור שעוד לא הגענו להסכמה זאת כאשר מדובר "רק" בכיבוש או מלחמה. יש בהחלט מקום לדרוש הוכחות לאי-הסכמה במסגרות נורמטיביות (בין אזרחים לאותה המדינה ללא יחסי מרות) ובכדי למנוע תלונות שווא ולאפשר את חזקת החפות של המואשם, אך כל זה בטל כאשר מדובר בסיטואציה של כיבוש, מלחמה ובוודאי רצח עם.

מבייש בעיניי שישראל לא רק מסרבת לדין הבינלאומי בשלל הקשרים מוסריים, אלא שהיא לא מעתיקה לחוק הישראלי, לפחות את החלקים ממנו אשר אינם עומדים בסתירה עם הצרכים הישראלים (דוגמת נושא ההתנחלויות) ואשר יבטאו מימוש אמיתי של לקחי השואה שהיו הבסיס להרבה מאמנות אלן (זאת לעומת שלל הטקסים והמילים החלולות. נדמה שישראל מודאגת רק מכך שלא יבצעו בה פשעים נגד האנושות או פשעי מלחמה, אבל לא מוכנה לחוקק אף חוק שימנע ממנה לעשות זאת לאחרים).

חשוב לציין שיחסית לסכסוכים צבאים, חיילי צה"ל ככל הנראה ממעטים במקרי אונס של ערביות. סביב קום המדינה התופעה היתה נפוצה יותר, אך לכאורה דעכה עד כדי העלמות עם השנים (מנגד, מחקר מ-2006דוקא ייחס את נדירות מעשי האונס הצבאיים בישראל – לצד הסברים נוספים – לסוג של גזענות, בה יהודים רואים ביחסי מין או קשר עם ערביה – בהסכמה או שלא; באזרחות או בצבא – כטאבו ומעשה מלוכלך מתוקף ה"התבוללות" שבו, כך שאי-אונס משמש בישראל למה שאונס משמש בצבאות אחרים: הבדלה, יצירת גבול, קביעת היררכיה של עליון ונחות וכדומה. לפי המחקר, הצרכים הא-מיניים שממלא האונס, ממולאים בישראל ע"י אי-אונס; הצרכים המיניים של האונס, נפסלים עקב שוליותם בהשוואה לאידיאלים והערכים של חלקו הא-מיני ואף גורמים לישראלי באמת למצוא את האישה הערביה א-מינית; דוחה).

מנגד, ראוי לציין שראש מחלקת הרבנות הצבאית בצה"ל הוא אלוף משנה, הרב אייל קרים, שקבע שהתורה מתירה לחיילים לאנוס בעת מלחמה ושאונס זה אף נדרש להם בכדי שיהיו חיילים טובים (9 שנים לאחר מכן, כשהעניין פורסם, הוא ניסה לטעון שדיבר על המוסר התנ"כי אשר אינו תקף כיום. טענה זאת כמובן ריקה מאמינות, היות והשאלה שנשאל במקור ושלגביה התיר את האונס, היתה: "האם מותר בימינו לחייל צה"ל, לדוגמא, לאנוס בחורות בזמן לוחמה, או שדבר זה אסור?").

אני מוצא שישנה קריצה מרושעת של ידיעה סמויה מן הפה אך גלויה לכל אוזן, בכך שבישראל יש סוג של טאבו על יחסי מין עם אנשים "מהצד השני"\ערבים. יש לנו עמותות שפועלות "להציל" נשים ישראליות ש"נפלו בשבי הפלסטיני" (או במילים אחרות: התחתנו). אפשר למצוא מודעות הכרויות בעיתונים וברשת, אשר מגדילות מעבר לגזענות הרגילה של אלו המבקשים שיפנו אליהם רק יהודים, אל גרסא ממוקדת יותר המבקשת שלא יפנו ערבים. אפשר לשמוע את זה בקללות הילדים, בדברי רבנים ולעיתים אף בעיתונים. אך הקריצה המרושעת איננה בכך – זו למעשה בכלל לא קריצה, אלא אימרה דתית-לאומנית-גזעית שאפשר לשמוע מראשי המדינה שלנו, בעודם מודאגים כביכול מ"התבוללות" (המילה המכובסת לטוהר הגזע). הקריצה היא שלצד כל זה, יהיו וישנם מתנגדים רבים לחקיקה שתאמר שגם יחסי מין שבהם לכאורה ניתנה הסכמה של פלסטינית לא ישראלית (או כל לאום שימצא תחת כיבוש ישראלי או במלחמה מוצהרת עם ישראל), הם אסורים כאשר מדובר באנשי מערכת הביטחון (דהינו קביעת חזקת אי-הסכמה לפלסטיניות). כי אנחנו רוצים להשאר "טהורים", אבל בחייאת, גבר, לכולנו יש צרכים, מה לא ככה (קריצה קריצה)?

עוד יש לציין שלבינתיים סירובה של ישראל להכיר באונס כפשע מלחמה, הוא דו-סיטרי. ישנו מאבק בשוליים, של נשים יהודיות שנאנסו ע"י גברים פלסטינים (לא שתופעה זו נפוצה), שיכירו בהן כנפגעות טרור. עד כה המדינה לא הכירה באף מקרה שכזה. הכרה שכזאת, תחייב מן הסתם גם הכרה מקבילה במקרי אונס הפוכים (יהודי שיאנוס פלסטינית).

סוף דבר (דעה)

נדמה לי שאם דיק וולף היה גדל בישראל, פרקי 'חוק וסדר' היו מורכבים מהחלק הראשון שבו אנו עדים לביצוע או גילוי הפשע, אבל 20 הדקות של החקירה לאחר מכן, היו מוחלפות בעבודה אינטנסיבית של הסברה ויחסי ציבור. הפתיח המיתולגי של הסדרה היה מותאם לנסיבות המקומיות:

במערכת המשפט הציבור מיוצג על ידי שתי קבוצות נפרדות, אך שוות בחשיבותן: המשטרה, המתייקת את דיווח הפשע; ודובר צה"ל, שמסביר שהפשע לא היה מעולם. אלו הסיפורים שלהם.

הרייטינג ודאי היה מטורף. שוטרים ומשפטנים שנלחמים למען הצדק,  הם לעולם הטלויזיה כדגים ששוחים עם הזרם. אבל מי מאיתנו לא היה נהנה לשבת חצי שעה ולראות מערכת משפטית שלמה נאבקת בראיות, בעדים ובחופש המידע, כאילו היו הם ה"רעים" מהסדרות הרגילות? וכמו ב'חוק וסדר' האמיתית, פעם בכמה פרקים הרעים היו מנצחים, בכדי שהתוכנית תהיה ריאליסטית. המצלמה היתה מתקרבת. שני דוברי צה"ל יוצאים מאולם המשפט. "אי אפשר לנצח תמיד, מלכיאל", מנסה אחד הדוברים לנחם את חברו, בעוד שברקע חייל שבישל פלסטינית חיה במים רותחים ואז אכל אותה, נגרר בצרחות ל-3 חודשי עבודות רס"ר.

אני כמובן מקצין. אך הקצנה – גם לה יש מה ללמד אותנו. הקצנה יכולה לגלות לנו על אשר הפך לנורמלי. ואני, בלית ברירה, נדרש לבשל פלסטינית במים רותחים. לא כי לא הייתי רוצה להקצין ע"י אונס שלה, או תקיפה חבלנית חמורה שלה, או שוד שלה או רצח שלה בביתה – אלא כי כל אלו כבר אינן הקצנות.

חושבים שאני טועה? חושבים שאלו מקרים קיצוניים? אם כן, מדוע אין עונש? אם מה שאני טוען שהוא נורמלי, הוא מה שאתם טוענים שקיצוני, הרי שהייתם דורשים שיפסק; היתם דורשים ענישה. ואם לא, אז יהיה ההסבר אשר יהיה – הסכסוך, ההקפים של התופעות הללו, אי-המוסריות של הצד השני – ארועים אלו אינם קיצוניים בעיניכם. יהיה ההסבר אשר יהיה, מצאתם להם הצדקה. על כן, אבקש שתכבדו את הקיצוניות הטקסטואלית שנדרשת לי, מתוקף תיאורכם את המציאות הזאת כנורמלית או מוצדקת (אם ממש באמירה ואם בכך שתשתקו בזמן שהם מתרחשים); אבקש שתמנעו מתגובה הנפוצה בישראל כאשר מישהו מביא מקרים כאלה לאור, של "אבנים ומקלות שברו עצמות, אך המילים בדיווח על כך פגעו בי". אני נדרש לבשל פלסטינית, כי לאנוס או לרצוח אותה, זה לא נושא לחקירה אמיתית ולכל היותר, זה משהו שמתאים לסיקור של יום-יומיים בתקשורת או כתבה אחת במקומון ירושלמי.

כשהתפרסם מקרה האונס והרצח המזעזע של הנערה הבדואית ע"י עשרות חיילי צה"ל בבסיס משלט נירים, רבים מצאו נחמה וייצוג להגינותה של ישראל, בכך שיחסית במהירות לאחר שדיווח (היום היו אומרים "הלשין") אחד החיילים על המקרה, המעורבים הועמדו לדין והורשעו בעונשים "אמיתיים" (רוצח אחד 15 שנה, נוסף 5 ועוד 18 מהאנסים נשלחו ל-1-3 שנים בכלא). זה לגיטימי להתגאות בדבר שכזה, כי זה אוטופי ושקרי לחשוב שיש מדינה שבה דברים שכאלה לא קורים. על כן, אנו נשפטים לא על כך שנעשו דברים במחיצתנו, אלא בתגובתנו לדברים שנעשו.

אפשר להתווכח לגבי חומרתם של העונשים, אך מה שבכל זאת עלה מן המקרה, הוא זעזוע אמיתי, גינוי מלא של הארוע, תוך בושה מהמעשה ובעקבות כך טיפול מהיר בחקירה ובשפיטה, שלא מתוך דאגה הסברתית או יח"צנית (הרי איש לא ידע. יכלו להתעלם והדבר היה נקבר ונעלם כמו גופתה של הנערה), אלא מתוך רצון לומר: אלו לא אנו, זאת לא דרכנו. גם באירוע במשלט נירים היתה השתקה של האונס, אך נדמה כי היתה זו השתקה של "עשינו דבר מבייש", בעוד שכיום ההשתקה היא: "בושה שאתה מדבר על מה שעשינו".

אך אי אפשר להשתמש במקרים בהם עשינו משפט צדק, כמגן נגד מתקפות על מוסריותה של ישראל ובו זמנית לגנות חשיפות חדשות של מקרים שכאלה או לטעון שהצדק בא לידי ביטוי, בכך שגם הצד השני מבצע פשעים שכאלה ואינו נענש. הענשת ישראלים שפשעו נגד פלסטינים, איננה קשורה בכלל לאויב, כי אין אנו מעוניינים במערכת מוסרית המבוססת על הנחת ראי אל מול המערכת המוסרית של הפושעים נגדינו. לא כי אויבינו בהכרח היו עושים אותו הדבר ולא כי האירוע נפוץ ומייצג את כולנו, אלא כי אויבינו לא בהכרח היו עושים אותו הדבר וכי הארוע אינו נפוץ ולא מייצג את כולנו. ולכן אנו דורשים ונדרשים למצות את הדין עם רוצחיה של ניבין ועם אנסיה של "בת-המיעוטים"; לכן, אין אנו שותקים ואין אנו מסתפקים בדיבור, כי אם מוסר היה מוגדר במלל ולא במעש, בתי הכלא היו ריקים ובתי הקברות היו עולים על גדותיהם.

—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-65 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

תודה ל'שוברים שתיקה' שעשו סדר בארכיון שלהם וסיפקו לי את המסמכים שהם הבסיס לפוסט (לתרומה לשוברים שתיקה); ל'בצלם' על העזרה בניסיון להוציא תגובות מהגופים הרלוונטים וגישוש בארכיון שלהם בחיפוש אחר עדויות לתקריות (לתרומה לבצלם); ולד"ר אליאב ליבליך ועו"ד רפאל שלהב על הסיוע בהבנת החוק הבינלאומי בנוגע לאונס וחזקת ההסכמה (אני מקווה שבאמת הבנתי נכונה).

הערה: הפוסט שקראתם אינו קשור לשני הטקסטים הגדולים שהעסיקו אותי בחצי שנה האחרונה והשביתו את הבלוג (מבחינת פרסום – לא מבחינת עבודה ברקע). אלו יפורסמו בשבועות הקרובים ואני סבור כי יצדיקו את הזמן שדרשו (התעסקות של 100% בהם בכל מקרה היתה טעות שלא אחזור עליה ומעתה הבלוג יחזור לפרסומים רציפים).