ב–1974 חזרתי, כמו אחרים מבני דורי, ללימודים באוניברסיטה לאחר חצי שנה של שירות מילואים במלחמת יום הכיפורים ובימים שלאחריה. רובנו לא הצלחנו להמשיך בשגרת חיינו הסטודנטיאלית, שהופסקה באחת. וכך, יום אחד בעודי יושב על הדשא של קמפוס גבעת רם עם חברי הטוב ארנון זלמן (כיום אמיד), הועלתה הצעה מפתיעה לזמנה: "לנסוע להודו". עזבנו הכול ויצאנו למזרח בטיסה דרך טהרן.
לאחר חודשי נדודים במזרח, חזרנו דרך ארצות הברית ואירופה לישראל. אני התחלתי להכשיר מורי דרך בבית ספר לתיירות של משרד התיירות בעוד ארנון פתח אכסניה לתרמילאים — מהסוג שראינו במזרח — בשוק הפשפשים ביפו. "אכסנית יפו העתיקה" קמה הרבה לפני זמנה. תרמילאים לא היו חזון נפרץ בישראל בשנות השבעים, ושוק הפשפשים ביפו היה מרחק שנות אור מהפופולריות העכשווית שלו.
אכסניות נוער כבר היו בישראל לפני האכסניה ביפו העתיקה. אגודת אכסניות הנוער (אנ"א) נוסדה בשנת 1937 במטרה לשרת את בני הנוער שיצאו להכיר את הארץ. התנאים באכסניות היו בסיסיים ביותר, אולם מאז שינתה אנ"א את פניה. האכסניות כבר מזמן אינן אוסף צריפים באמצע המדבר. אפילו אכסניית הנוער הישנה במצדה כבר הפכה לבניין מודרני, ממוזג, עם חדרים נאים הפונים לנוף ואפילו בריכת שחייה. אכסניית הנוער "כרי דשא", על שפת הכנרת, היא מלון נאה עם חדרים זוגיים ומשפחתיים. אכסניית הנוער האחרונה שנבנתה, אכסניית האבירים בעכו העתיקה, היא מבנה מרשים וחדש בתוככי העיר העתיקה עם מרפסת גג הצופה אל עבר מפרץ חיפה. יתר האכסניות של אנ"א מציעות תנאים דומים.
אולם כאשר אמיד פתח את האכסניה שלו בשנות השבעים הקונספט של אכסניה פרטית המטפלת בצרכיהם של התרמילאים היה בחיתוליו. מספר קטן של אכסניות פרטיות, בתל אביב ובירושלים, החלו למלא צורך הולך וגדל של תרמילאים מחו"ל. בשנות התשעים פתח אמיד אכסניה אחות בכיכר ציון בירושלים. בלי כל עזרה ממוסדת או ממשלתית השיגו האכסניות תפוסות נאות. השיווק נעשה דרך רשתות המטיילים, מפה לאוזן, בלונלי פלנט — שאז עוד היה מדריך לתרמילאים — ואפילו ברשת האינטרנט, הרבה לפני רבים אחרים. "ההזמנות מגיעות בדוא"ל, עשרות ביום והאכסניה בדרך כלל מלאה.", אומר אמיד, "רבים מגיעים אלינו ברגע האחרון, מהרחוב — מה שמקובל מאוד בעולם, אבל פחות בישראל".
במאה העשרים ואחת העבודה של אמיד נתנה השראה גם לאחרים. ב–2004 פתח מעוז אינון את "פונדק פאוזי עזאר" בנצרת, ואכסניות נוספות צמחו בעקבותיו בעכו, בירושלים ובתל אביב. כאשר החלו הטיסות הזולות לירדן עלה מספר התרמילאים המבקרים בארץ, אולם המספר נסק ממש עם פתיחת שמי ישראל לחברות התעופה הזולות.
העליה בכמות התרמילאים יצרה את התנאים להפיכתו של גל מור, צעיר ישראלי, לדמות מפתח בענף האכסניות. לאחר שהתגורר זמן מה בברלין חזר לארץ ופתח חברת טיולים שסיפקה טיולים בחינם בעיר העתיקה. המטיילים גמלו למורה הדרך בסוף הטיול כראות עיניהם, וכנגד כל הסיכויים הפך העסק לכלכלי. כאשר התרחבה החברה עוד יותר והחלה לארגן טיולים גם למקומות מחוץ לירושלים, חבר מור לאינון, ירון בורגין, ניצן קמחי ודרור טישלר. החמישה הקימו את אכסניית אברהם, בכיכר הדווידקה בירושלים. בעקבות הצלחת האכסניה החליטו לקדם את נושא האכסניות בישראל והקימו את ארגון אכסניות ישראל, שמדריך אחרים כיצד להקים ולנהל אכסניה. חברי אכסניות ישראל גם משתפים פעולה ביניהם על ידי המלצה הדדית על האכסניות. בשנתיים האחרונות נפתחו שמונה אכסניות נוספות בארץ, אחת בג'יסר א–זרקא, אחרת ברמת הגולן והיתר בתל אביב.
אכסניות התרמילאים הן שוק שהולך וצומח במהירות. "מטיילים כיום מודעים מאוד לאפשרויות החיפוש ברשת", אומר מור, "הם מחפשים באתרים רבים, משווים ביניהם ורוצים לראות אחידות בדיווח בכל אחד מהאתרים, מה שמעיד על אמינות הדיווח. הם מעוניינים בהרבה יותר מדירוג. הם רוצים לקרוא את ההתרשמויות. להבין לעומק מה נותן כל מקום ומקום".
כשבעים אחוזים מהזמנות באכסניות מגיע מהרשת. היתר מאתרי ההזמנות.