2025-12-17 עו"ד רחל בן-ארי, בית הספר הריאלי העברי בחיפה, והליכי משפט למראית עין

  2025-12-17 אות גשושית 108#

עו"ד רחל בן-ארי, בית הספר הריאלי העברי בחיפה, והליכי משפט למראית עין

היום, רביעי, שלחתי מכתב ארוך יתר על המידה להנהלת בית הספר הריאלי העברי בחיפה - נספח מקדים לבקשה פורמלית להשעות את עו"ד רחל בן-ארי מכל תפקיד וכל מעמד בבית הספר.
במכתב תיארתי את יסודות המרמה לכאורה בפרשה המתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בה עו"ד רחל בן-ארי, לפי דבריה, היא יוזמת-שותפה... הליכים שלטענתי הם בגדר "ניהול הליכי משפט למראית עין"... כלומר, ניהול הליך משפטי פיקטיבי, בתיק בית משפט פיקטיבי, תוך הנפקת כתבי בית דין פיקטיביים. התופעה נפוצה בישראל והיא מוכרת כעבריינות לעילא ולעילא ברחבי העולם. אולם בישראל הקהילה המשפטית נחזית כמכחישה או מדחיקה את עצם קיומה של התופעה.

מערכת נט המשפט הפכה את העבריינות מסוג זה לקלה הרבה יותר לביצוע ולהסתרה. מדיניות אי-הענישה כלפי שופטים יצרה סביבה מתירנית במיוחד, ובפרט לעבריינות מסוג זה באמצעות מערכת נט המשפט.

בפרשה מעורבים כדמויות מובילות עורכי הדין רחל בן-ארי ויואב סלומון - שניהם בוגרי בית הספר. שלושת היורשים הם בוגרי בית הספר. והעיזבון בו מדובר הוא של אמי ז"ל, רבקה שמי צרניק, שלימדה בבית הספר עשרות שנים והייתה מרכזת מקצוע הביולוגיה. היא פנתה להוראה בבית הספר הריאלי בעקבות דודה, הסופר יִצְחָק שָׁמִי (1949-1888), שלימד ערבית ועברית בבית הספר החל בשנות ה-20.
יצחק שמי, יליד חברון, תואר על ידי הסופר א.ב. יהושע כאחד מטובי המספרים בספרות העברית. והסופר אנטון שמאס תיאר אותו כסופר [היהודי] היחיד שהביא קול פלסטיני אותנטי לספרות העברית. בשנת 2004 הכירה ההתאחדות האקדמית הפלסטינית ביצחק שמי כאחד מהסופרים הפלסטינים החשובים של המאה ה-20, בהשפעת מחמוד דרוויש וסלים תמרי. בשנת 2015 זכו כתביו שהוצאנו לאור, "טחנת החיים", בפרס "ספר מופת" ממשרד התרבות. שמי מחזיק היום במעמד ייחודי בצומת בין הספרות העברית והספרות הפלסטינית.

מה מניע עורכת דין המגיעה מרקע כמו זה של עו"ד רחל בן-ארי, ובגיל מתקדם, לחבור ליסודות המסואבים ביותר של מערכת המשפט בישראל? קשה לי להבין.... גם אם אני נוקט בשגרה עמדה של כבדהו וחשדהו כלפי עורכי דין, התקשיתי תחילה להאמין שעו"ד רחל בן-ארי, אותה, כאמור, הכרתי עוד מילדותה תיכנס לפרשה מעין זו כדמות מובילה. אולם העובדה ששלושה שופטים שאת מינוים קידמה, השופטת הילה גורביץ, השופטת רויטל באום והשופט טל פפרני, חברו אליה בפרשה זו, מוביל למסקנה שאלה שקידמה בנחישות למינויים למשרות שיפוטיות 15-10 שנים קודם לכן, היו בעלי יושרה מפוקפקת או נטיות עברייניות.

בדפדפן: https://inproperinla.blogspot.com/2025/12/2025-12-17.html

לכבוד 

מר עידו מזורסקי, המנהל הכללי  

מר זוהר גינוסר, הסמנכ״ל לפדגוגיה

מר איתי אלוש, הסמנכ"ל למנהל והכספים

העתקים

 פרופ' דניאל חיימוביץ, נשיא אוניברסיטת בן גוריון, יו"ר ור"ה

פרופ' אורי סיון, נשיא הטכניון

פרופ' תמיר שפר, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים,

פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב, 

פרופ' אריה צבן, נשיא אוניברסיטת בר-אילן, 

פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, 

פרופ' אלון חן, נשיא מכון ויצמן למדע, 

פרופ' אהוד גרוסמן, נשיא אוניברסיטת אריאל בשומרון,

פרופ' ליאו קורי, נשיא האוניברסיטה הפתוחה,

עו"ד ארנה לין

עו"ד רחל בן ארי

 

כולם בדוא"ל

הנידון: הודעה בדבר עו"ד רחל בן-ארי ובית הספר הריאלי העברי בחיפה

מכובדיי שלום רב,

שמי יוסף צרניק ואני בוגר בית הספר (1973). אינני מכיר אף אחד משלושתכם אישית, ואני מצטער שזהו מכתב ההיכרות שלנו. 

נספח מקדים לבקשה פורמלית להשעיית עו"ד רחל בן-ארי מכל תפקיד ומעמד רשמי בבית הספר הריאלי

עו"ד רחל בן-ארי, בוגרת בית הספר (1975), אותה אני מכיר מילדותה, מפרסמת כי היא חברת המרכז לחינוך לסובלנות ולשלום בבית הספר הריאלי. אנא קבלו את מכתבי זה כנספח מקדים לבקשה פורמלית להשעיית עו"ד רחל בן-ארי מכל תפקיד ומעמד רשמי בבית הספר הריאלי. 

בדומה, פניתי גם למוסדות חינוכיים אחרים שעו"ד רחל בן-ארי מפרסמת כי היא ממלאת בהם תפקידים, בראש ובראשונה -- הטכניון וועד ראשי האוניברסיטאות, בשניהם היא משמשת כיועצת משפטית. פנייה דומה הוגשה גם לעו"ד ארנה לין, בוגרת בית הספר (1974), בעניין חברותה של עו"ד רחל בן-ארי במרכז השופט חיים כהן להגנה על זכויות אדם.

לטענתי, עו"ד רחל בן-ארי מובילה הליך משפטי פיקטיבי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה

לטענתי, עו"ד רחל בן ארי היא דמות מובילה בהליך משפטי כביכול, המתנהל בשנה וחצי האחרונות בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שהוא למעשה הליך פיקטיבי, כלומר, לטענתי הוא מעשה מרמה מיסודו. לפי דבריה של עו"ד רחל בן-ארי ההליך הוא "יזמה משותפת" שלה ושל עו"ד יואב סלומון, גם הוא בוגר בית הספר (1970). שניהם הגישו ביום 5.6.2024 כתב טענות ראשון בתובענה נגדי ("המשיב" - כלומר הנתבע), ת"ע 11650-06-24, בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בעניין עיזבון אמי ז"ל - רבקה שמי צרניק, שנפטרה לפני 3 שנים בדיוק, ביום 15.12.2022.

זאת, לאחר ששני עורכי הדין, בן-ארי וסלומון, ערכו הסכם חלוקה בין היורשים, שנחתם ביום 28.8.2023, בו שני עורכי הדין מונו לבקשתם כנאמנים וכממונים בשכר לביצוע החלוקה, ולאחר שההסכם אושר על ידי בית המשפט ביום 13.12.2023. בו בזמן, עורכי הדין רחל בן-ארי ויואב סלומון גבו מהעיזבון את מחצית שכרם עבור שירותי הנאמנות כביכול בביצוע ההסכם, בשעה שעצם פתיחת התובענה היא הפרה יסודית לכאורה של ההסכם, והם פועלים לסכל אותו הסכם באמצעות ההליך הפיקטיבי בבית המשפט.

הקשר המשפחתי לבית הספר נמשך כבר כ-100 שנה

אמי ז"ל הייתה מורה לביולוגיה ומרכזת המקצוע בבית הספר במשך שנים רבות. בית הספר וההוראה היו מרכז חייה, קבוצת מורות ממקצועות שונים בבית בירם היו חברותיה בלב ובנפש. עד היום, אם אני כותב או קורא מאוחר בערב, והכל שקט, נדמה לי לפעמים, שאמי מתקנת בחינות בסלון. אמי, ילידת העיר העתיקה בירושלים, עמדה בפרוץ מלחמת העצמאות לפני סיום תואר מאסטר במיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית, ועבדה במעבדות הדסה בהר הצופים. חבריה לעבודה היו בין הנספים בשיירה להר הצופים, וחבריה ללימודים היו בין הל"ה. 

דודה של אמי ז"ל, יצחק שמי (1949-1888), שלימד ערבית ועברית בבית הספר, רכש בעשרים השנים האחרונות מעמד ייחודי בספרות המזרח תיכונית

אמי הגיעה להוראה בבית הספר בעקבות דודה, יצחק שמי ז"ל (1949-1888), יליד חברון, שהיה מורה לעברית ולערבית בבית הספר. יצחק שמי ומשפחתו עברו לחיפה מטבריה, לשם עברו מחברון עקב רדיפתם ע"י הרבנים האשכנזים שהפכו את המשך חייהם בחברון לבלתי אפשריים. לחברון עירו "שב מאוכזב ושבור כנפיים" עם אשתו ובנו התינוק, ידידיה, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, מבולגריה שם לימד עברית. לדברי ידידיה כשהגיע למצוות נסע אתו אביו חזרה לחברון לעלות לקבר "אמו הביולוגית", שנפטרה זמן לא רב אחרי שובם לחברון, להראות לה שהתינוק שרד.

בצעירותו היה יצחק שמי גבר מרשים. בן גילם של מנהיגי עלייה שנייה, רחל ינאית מתארת בזכרונותיה ביקור אצל שמי בחברון, ואת יצחק שמי כדמות יהודי תנכי, קמאי. שמי הוביל אותם בטיול בהרים לתקוע, עירו של עמוס. 

יצחק שמי הגיע להוראה בבית הספר בכדי להבטיח חינוך איכותי לבנו, ידידיה (שמי) שמיר ז"ל (בוגר 1936). לדברי ידידיה, לא היה אז בית ספר תיכון ראוי לשמו בטבריה, ואביו התלונן שהוא מבלה את זמנו במשחקי כדורגל ברחוב.

ידידיה המשיך ללימודי הנדסה בטכניון. לאחר קום המדינה הצטרף למשרד הביטחון, בראשית שנות ה-50 נשלח לצרפת ואח"כ לארה"ב ללמוד הנדסת כורים גרעיניים. שנים רבות החזיק במשרת סגן המדען הראשי של משרד הביטחון.

...

בשנת 2004 הוכר שמי על ידי ההתאחדות האקדמית הפלסטינית כאחד הסופרים הפלסטינים החשובים של המאה ה-20, על אף שכתב בעברית בלבד. ובשנת 2015, זכה הכרך בעברית, "טחנת החיים", לפרס ספר מופת ממשרד התרבות. בכך זכה הסופר יצחק שמי, מי שהיה שנים רבות מורה בבית הספר, למעמד ייחודי בספרות המזרח התיכון, בצומת שבין הספרות הפלסטינית והספרות העברית. הסופר אנטון שמאס כתב שיצחק שמי היה הסופר [היהודי] היחיד שנתן ביטוי אותנטי לקול הפלסטיני בספרות העברית.

היו שהציעו כי יצחק שמי ראוי להיות הסופר המזרחי הראשון שדמותו תופיע על שטר כסף של מדינת ישראל.

הפרדוקס בהתנהגותה של עו"ד רחל בן-ארי

מה מניע עורכת דין המגיעה מרקע כמו זה של עו"ד רחל בן-ארי, דור שלישי של עורכי דין ואנשי ציבור חיפאים, נושאת תפקידים בכירים בלשכת עורכי הדין, חברת הוועדה לבחירת שופטים לשעבר, "מקורבת לביניש" על פי התקשורת, יועצת משפטית לטכניון ולוועד ראשי האוניברסיטאות, לחבור ליסודות המסואבים ביותר של מערכת המשפט בישראל? קשה לי להבין.

בוודאי שאין כאן מניע ממוני. לפי מידע מהימן שבידיי, בשנים 2023-4 העלה עורך דין טענות כלפי סגן הנשיאה בבית משפט השלום בחיפה, השופט טל פפרני (גם הוא מינוי מתקופת כהונתה של עו"ד רחל בן-ארי בוועדה לבחירות שופטים), כי היה מעורב במעשים אסורים בקשר לעיזבון בסך 37,000,000 ש"ח.

עיזבון אמי ז"ל אינו בסדר גודל שיכול להצדיק את מעורבות בעלי התפקידים השונים בפרשה, בכללם השופטת הילה גורביץ, השופטת רויטל באום והשופט טל פפרני - שלושתם מינויים מתקופת כהונתה של עו"ד רחל בן-ארי בוועדה לבחירות שופטים. העיזבון הוא בסביבות 5 מיליון ש"ח. צוואתה של אמי ז"ל הייתה פשוטה וקצרה - היא ציוותה לחלק את העיזבון בשווה בין שלושת בניה (שלושתם בוגרי בית הספר), תוך התחשבות בנכסים שהועברו בחיי המורישים. חלקי בעיזבון, שהוכרז כיעד הגזל על ידי שולחה של עו"ד בן-ארי בשיתוף פעולה עם שולחו של עו"ד סלומון, הוא כשליש הסכום על פי הסכם החלוקה בין היורשים, שעו"ד רחל בן-ארי עצמה ערכה והביאה לאישור בית המשפט.

גם אם אני נוקט בשגרה עמדה של כבדהו וחשדהו כלפי עורכי דין, התקשיתי תחילה להאמין שעו"ד רחל בן-ארי, אותה, כאמור, הכרתי עוד מילדותה תיכנס לפרשה מעין זו כדמות מובילה. אולם העובדה ששלושת השופטים שאת מינוים קידמה חברו אליה בפרשה זו, מוביל למסקנה שאלה שקידמה בנחישות למינויים למשרות שיפוטיות 15-10 שנים קודם לכן, היו בעלי יושרה מפוקפקת או נטיות עברייניות.

הודעה לצדדים, לבאי כוחם ולשופטת הילה גורביץ בדבר הכוונה לנהל הליכי משפט למראית עין: האמנם ניתן היה לקבוע כוונת מרמה על פי כתב הטענות הראשון בלבד?

סמוך לאחר הגשת כתב הטענות הראשון, הגשתי הודעה לצדדים, לעורכי הדין רחל בן-ארי ויואב סלומון, ולשופטת הילה גורביץ, כי כתב הטענות הראשון נחזה כ"הכרזה לכל באי בית המשפט בדבר הכוונה לנהל הליכי משפט למראית עין". המונח, "ניהול הליכי משפט למראית עין" אינו מונח מקובל בלשון המשפטית בישראל, הגם שמעשים מהסוג שהוא מציין נפוצים בבתי המשפט בישראל.  לפיכך הגדרתי בהודעתי את המונח כפי הגדרת העבירה - "Simulating Legal Process" ב- Texas Penal Code,  § 32.48. ההרכב הפותח המינימלי לעבריינות מסוג זה הוא בדרך כלל שופט, מזכיר ובא כוח אחד הצדדים (הנחתי ששני עורכי הדין והשופטת מבינים עניין זה מאליו, ולא פירשתי אותו בהודעתי). עיקרה של העבריינות הוא הנפקת מסמכים חסרי כל תוקף, והצגתם לאחרים (בין אם צדדים להליך ובין אם לאו) ככתבי בית דין תקפים ובני אכיפה, מתוך כוונה שאותם אחרים יקבלו את סמכותם של המסמכים ויפעלו על פיהם.

כאמור, הגשת כתב הטענות הראשון ופתיחת התובענה היו לדברי עו"ד רחל בן-ארי "יזמה משותפת" שלה ושל עו"ד יואב סלומון. שני אלה זוקפים לזכותם כמעט 90 שנים של ניסיון בעריכת הדין. יתר על כן, עו"ד רחל בן-ארי מפרסמת כי עזבונות, ירושות וכשרות משפטית הם בין תחומי ההתמחות שלה כעורכת דין, ובמשרדה, המונה כ-35 עורכי דין, היא פתחה מחלקה מיוחדת העוסקת בתחום זה.

יחד עם זאת, כתב הטענות הראשון בלט בהיעדר תצהיר, בהיעדר ייפוי כוח מתאים מטעם המבקש לבא כוחו כביכול, בהיעדר הזמנה לדין, בהיעדר מסכת עובדתית המגלה עילת תביעה, בהיעדר אזכור חוק כלשהו של מדינת ישראל, ובפרט, השמטת חוק הירושה משמו של "הסכם החלוקה בין יורשים לפי סעיף 110 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965" כשאוזכר בכתב הטענות הראשון, כמו גם העדר טיעון משפטי של ממש. מסמך שמופיעים בו ליקויים מהותיים כאלה הוא מסמך פגום, מסמך פסול, שאין לו תוקף דיוני, ואינו יכול לשמש כבסיס להליך משפטי.

אוסף ליקויים כזה לא יכול היה להתקבל על הדעת כעניין מקרי, שגגה או טעות אנוש של שני עורכי דין ותיקים כנ"ל. כמו כן, לא היה מתקבל על הדעת שאוסף ליקויים בסיסיים כאלה יימצא כתוצאה של שגגה או טעות אנוש במסמך שהגיש מתמחה. יתר על כן, כשפניתי אליהם מחוץ לבית המשפט, הם סירבו לתקן את כתב הטענות הראשון, אך לא נתנו כל סיבה לסירובם.

כמו כן, לא יכולה הייתה להיות סיבה מתקבלת על הדעת להגיש מסמך פגום ופסול מסוג זה, אלא אם כן הוגש בשיתוף פעולה ותיאום מראש עם השופטת. והשופטת, במקום למחוק את כתב הטענות הראשון, התניעה את ההליכים התנעה חוזרת כשהגשתי את הפניות הראשונות בתיק ביום 16.6.2024.

זו אף זו, אירועים חריגים נוספים התרחשו סביב יום הגשת כתב הטענות הראשון, וכל אחד מהם ראוי להיחשב כ"אות מרמה" בפני עצמו.

דוקטרינת אותות המרמה [Badges of Fraud] היא שיטה משפטית שיש לה השלכות ראייתיות ודיוניות. מקורה הוא במשפט האנגלי, אך היא נקלטה והורחבה במשפט הישראלי. ראו, פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003), "כאשר מתגלים מספר אותות מרמה... ניתן להסיק מהם על כוונת מרמה, והנטל עובר לנתבע להסביר את ההתנהלות".

הליכי משפט למראית עין - מעשים שכיחים בבתי המשפט, ביצועם קל במערכת נט המשפט, והם נטולי סיכונים לנוכח מדיניות אי-הענישה כלפי שופטים

ביצוע עבירות מסוג זה הפך לקל במיוחד לאחר הכנסת מערכת נט המשפט לשירות בבתי המשפט בישראל בשנת 2010. במקביל, השופטים יצרו יחס סלחני לעבריינות מסוג זה ו"מדיניות אי-ענישה" [impunity] כלפי "פברוקים" ומעשי מרמה של שופטים -- פעולות בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות.

אין מדובר כאן ב"חסינות" [immunity], הגם שלפעמים נראה כי קיים בלבול או חוסר בהירות בעניין זה בשיח הציבורי בישראל. למדיניות אי-הענישה כלפי שופטים אין בסיס חוקי, וגם לא יכול להיות לה בסיס חוקי. שכן, מדיניות זו עומדת בסתירה גמורה לעקרונות יסוד של השיטה - שלטון החוק ושוויון בפני החוק. יתר על כן, מדיניות אי-ענישה כלפי נושאי משרה (לאו דווקא שופטים) מוכרת בעולם כמדיניות מושחתת ומשחיתה, מדיניות שהיא מכשול לקיום זכויות האדם. לפיכך, סעיפים מיוחדים להגנה מפני מדיניות מסוג זה, סעיפים 2(3)(א)-(ג) לחלק 2, נקבעו באמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות (1966), אמנה מרכזית לזכויות האדם בחוק הבינלאומי ההסכמי, שישראל חתמה עליה, והיא הוחלה כביכול במדינת ישראל מאז 1992.

מקרים בולטים של כתבי בית דין למראית עין, שהתפרסמו כפרשות שחיתות של בתי המשפט בישראל הם פרשת השופטת הילה כהן (2014-2005) ופרשת השופטת ורדה אלשייך (2012-2011). אלה הם רק קצה הקרחון של תופעה נפוצה.

בפרשה שלפנינו, המסמך המרכזי שהוא כתב בית דין למראית עין הוא ה"פסיקתה -- מינוי מנהלי עיזבון" מיום 1.12.2024. ניסוחה המשובש הוא מעשה ידיהם כביכול של עו"ד רחל בן ארי ועו"ד יואב סלומון. אולם גם שני אלה אינם מגישים מסמכים מנוסחים בניסוח משובש בדרך כלל. השיבוש הוא כנראה מכוון, ושיבושים מכוונים מעין זה, גם הם בין הסימנים למעורבות ידה של השופטת הילה גורביץ.

בהליך, שניתן לראות בו הונאה רבת רבדים וסדרה ארוכה של מעשי מרמה, ה"פסיקתה" היא הצומת בין שני הרבדים העיקריים של הפרשה - ההונאה הדיונית וההונאה המהותית לכאורה. כלומר מימוש הליכים חסרי תוקף במעשה שהוא השתלטות עוינת על כספי העיזבון - הפסיקתה שימשה את עו"ד רחל בן-ארי להשתלטות בלתי חוקית לכאורה על חשבון הבנק של אמי ז"ל בבנק הבינלאומי סניף הכרמל, חיפה, ובו מעל ל-2,000,000 ש"ח.

ה"פסיקתה" אינה מקיימת את היסודות הצורניים והתוכניים של הצו למינוי מנהלי עיזבון, כפי שנקבע בתקנות. ה"פסיקתה" גם אינה מקיימת את הדרישות הבסיסיות הנדרשות מ"פסיקתה"

.

תמונות | (א) צו למינוי מנהל עיזבון, טופס 10, תקנה 37(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998.   (ב) "פסיקתה -- מינוי מנהלי עיזבון", שעו"ד רחל בן-ארי והשופטת הילה גורביץ היו שותפות ליצירתה. אני חזרתי והתרעתי בזמן אמת כי היצירה היא מעשה הונאה.

הפסיקתה אינה פסיקתה, כיוון שאינה מסתמכת על החלטה או פסק דין קודמים. פסיקתה אינה אמורה להיות החלטה חדשה. כמו כן, על פי נוסח הפסיקתה, מדובר בהחלטה המבוססת על "המוסכם שנרשמה בפרוטוקול". מלבד השיבוש הלשוני, שלוש מילים אלה כוללות שני שקרים בסיסיים: (1) טענה כי קיימים רישומים ב"פרוטוקול" דיון מיום 9.10.2024" של הסכמות שהן הבסיס לתוכנה של ה"פסיקתה", (2) כי הייתה קיימת הסכמה בעניין הוראות הפסיקתה.

יש לראות את הפסיקתה כאות מרמה בפני עצמו.

העובדה שהבנק הבינלאומי הסכים לקבל מסמך זה כבסיס חוקי למתן שליטה בחשבון אמי ז"ל לעו"ד רחל בן-ארי ועו"ד יואב סלומון אומרת דרשני.

שילוב סממנים של פרשת אפי נוה עם סממנים של פרשת ורדה אלשיך

לטענתי, בשלב זה, הפרשה מראה סממנים של פרשת אפי נוה - קשר למטרות אסורות בין חברת הוועדה לבחירת שופטים לשעבר לבין שופטות ושופט, שאת מינוייהם קידמה בוועדה. בו בזמן הפרשה מראה סממנים של פרשת השופטת ורדה אלשייך - הפקת מסמכים חסרי תוקף בנט המשפט (מערכת ניהול התיקים) והצגתם לאחרים ככתבי בית דין תקפים ובני אכיפה.

טענה כזו, בדבר שופטי בית המשפט לענייני משפחה ושני עורכי דין ותיקים ומוכרים בחיפה, העוסקים בצוותא חדא במרמה בבית המשפט, עלולה להישמע חסרת שחר, משוללת יסוד, ושערורייתית.

פרסומים של עו"ד רחל בן-ארי מראים כי היא החלה לעסוק בענייני ירושה, עיזבונות וכו' רק בשנים האחרונות. מצד אחד, אני רוצה להאמין כי רק לאחרונה, עקב פעילותה בבתי המשפט לענייני משפחה, היא נשאבה לתוך הפרשה שלפנינו. מצד שני, קשה להאמין שעורכת דין בגילה שינתה לפתע את אופיה. 

סוגיה נפרדת היא עניין שיקול הדעת של עורכת דין מנוסה כשנכנסה לפרשה כזו. התועלת הצפויה לה היא מינימלית יחסית לנזק האפשרי. אולם ייתכן שחישוב הנזק של עו"ד רחל בן-ארי כלל צפי שבעל הדין שהוא המטרה יהיה מיוצג על ידי עורך דין שיסייע בביצוע הגזל וגם יסתיר את המעשים האסורים משולחו.

יחד עם זאת, עו"ד רחל בן-ארי סירבה לתת הסברים כלשהם ל"אותות המרמה" שבמעשיה. סירובה מעצים את הראיות למרמה לכאורה. 

פקודות צבאיות שדגל שחור מתנוסס מעליהן אינו פעולה בתום לב

התגובה היחידה שקיבלתי מעו"ד רחל בן-ארי לאחר שהצגתי בפניה עד היום 27 אותות מרמה במעשיה, הייתה הפנייתי לשופטת הילה גורביץ לבקש ממנה את ההסברים.  מתוך תגובה זו אני נוטה להסיק, כי עו"ד רחל בן-ארי מצדיקה כנראה את מעשיה כקיום הוראה חוקית, כלומר - ציות בתום לב להחלטות שיפוטיות של השופטת הילה גורביץ.

הסבר זה נחזה כבלתי סביר בעליל. הרי אני מכיר את עו"ד רחל בן-ארי עוד מילדותה, מהצופים. אני יודע שכבר אז שוחחנו עם החניכים אודות חובתם של חיילים לסרב לפקודות ש"דגל שחור מתנוסס מעליהן" והאחריות הפלילית של חיילים שאינם מסרבים לפקודות מסוג זה, בעקבות פסק דינו של השופט בנימין הלוי בפרשת הטבח בכפר קאסם (1956).

הוראות שיפוטיות ש"דגל שחור מתנוסס מעליהן"

לפי אותה תפיסה, מובן מאליו שעו"ד רחל בן-ארי, שסיימה את לימודי המשפטים בהצטיינות, יודעת או אמורה לדעת, שקיימות הוראות שיפוטיות ש"דגל שחור מתנוסס מעליהן".

לדוגמה, בפרוטוקול הידוע של השופטת ורדה אלשייך מיום 12.9.2011, נכללה ההוראה השיפוטית:

"החלטתי זו תועבר למנהל בתי המשפט על מנת שיגיש תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד עו"ד ארגז".

עו"ד ברק לייזר, יועמ"ש הנהלת בתי המשפט (דמות הראויה לפרק משל עצמה) אכן שלח מכתב מיום 22.9.2011 ליו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בבקשה לפתוח בהליך משמעתי (הליך בעל אופי מעין-פלילי) נגד עו"ד רפאל ארגז. משם הועברה התלונה לוועד מחוז תל אביב. אולם ועד מחוז תל אביב סירב לקיים את הוראתה של השופטת ורדה אלשייך ולא פתח בהליך תלונה נגד עו"ד רפאל ארגז. נהפוך הוא: הוועד החליט כי יש לראות בחומרה את הפקת הפרוטוקול המפוברק, וביום 26.1.2012, הגיש תלונה נגד השופטת ורדה אלשייך לנציב תלונות הציבור על השופטים, ובמקביל ביקש ששר המשפטים יגיש קובלנה נגד השופטת לבית הדין המשמעתי לשופטים, ושהצעה לסיום כהונתה כשופטת תוגש גם לוועדה לבחירת שופטים. עו"ד רחל בן-ארי הייתה מעורבת באופן אישי וישיר בפרשה זו כחברת הוועדה לבחירת שופטים.

טענה כי עו"ד רחל בן-ארי פועלת בתום לב בקיימה הוראות שיפוטיות בפרשה שלפנינו, תיחשב כבלתי סבירה בעליל

כל ניסיון להצדיק או להסביר את מעשיה של עו"ד רחל בן-ארי כציות להוראות שיפוטיות בעלמא, יידחה קרוב לוודאי. לחלק גדול ממעשיה, הנופלים בגדר "אותות המרמה" לא ניתנה כל הוראה של השופטת הילה גורביץ. אומנם קביעה זו מבוססת על הכתבים הגלויים לי בתיק בית המשפט, וייתכן כי הוראות שאינן מוכרות לי מופיעות בין הכתבים המוסתרים מפני. אולם מצב זה, בו עו"ד רחל בן ארי מנהלת הליך משפטי, בו היא מקיימת תקשורת במעמד צד אחד עם השופטת הילה גורביץ באופן שגרתי, רק יחזק את הטענה כי ההליך המשפטי היה מסכת של מעשי מרמה של עו"ד רחל בן-ארי, השופטת הילה גורביץ ואחרים.

...