2026-01-26
במקום לפענח צופנים במודיעין, הקרמה שלחה אותי לפענח את המרמה בנט המשפט
בטיקטוק
1. אז מי אני בכלל?
https://www.tiktok.com/@joseph_zernik1/video/7598281201979378951
2. במקום לפענח צופנים במודיעין, הקרמה שלחה אותי לפענח את המרמה בנט המשפט
https://www.tiktok.com/@joseph_zernik1/video/7598358665015414036
בשני הסרטונים הללו דיברתי על הרקע האישי שלי. כשהייתי בן 17 התייצבתי לצווי גיוס. זומנתי למספר מבחנים אישיים, ולאחריהם הוצעה לי מה שנחזה כ“עסקת המאה”: לא אשרת בצבא; אלך לאוניברסיטת תל־אביב; אלמד מתמטיקה, ערבית ורוסית לתואר ראשון; לאחר מכן אוכל להמשיך לתואר שני ושלישי בכל תחום שארצה. שלוש שנות חובה וחמש שנות קבע. הכול על חשבון המדינה. את שירותי אעניק “בזמני החופשי”.
לא חתמתי. הסיפור הזה הפחיד אותי. סביר שהייתי משתלב בעבודת פענוח צופנים. אך כשאני מביט לאחור היום, אני מבין שכבר כ־15 שנה אני עוסק, הלכה למעשה, בתחום קרוב מאוד: פענוח “צופנים” של מערכות מידע של רשויות החוק והמשפט — תחילה בארה״ב, וכעת בישראל.
הטענה שלי היא שהאירועים המתרחשים כיום בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינם הסיבה לפרסומים שלי בעניין נט המשפט. להפך: האירועים בחיפה הם, לפחות בחלקם אם לא ברובם, תוצאה של פרסומים שלי לאורך כ־15 שנה בנוגע לנט המשפט — מה שכיניתי “שינוי שיטת משטר בלתי מוכרז” בישראל.
בדפדפן: https://inproperinla.blogspot.com/2026/01/2026-01-26.html
בשנת 2010 הגעתי לישראל בחיפזון. תחילה הייתי עסוק מאוד בעיבוד ובעיכול המידע והאירועים שקדמו לעזיבתי את ארה״ב. באותה תקופה גם ביטחוני האישי היה רעוע. לכן שלחתי ל־Wikileaks מאמר שעסק במערכת המידע של בתי המשפט הפדרליים בארה״ב. רציתי לוודא שהמידע יישמר לטווח ארוך, והיה לי ברור שהסיכוי לפרסם חומר כזה בכתבי עת אקדמיים מקובלים הוא אפסי. המאמר התקבל לארכיון ויקיליקס, ואני גאה בכך יותר מכל פרסום אקדמי. לימים התברר ששמי מופיע כ־20 פעמים בארכיון ויקיליקס, אך כל האזכורים, פרט לאותו ראשון, הם מקריים למדי.
זמן לא רב לאחר הגעתי לישראל הגשתי לפרסום בכנס אקדמי את המאמרים הראשונים שלי: על החובה האזרחית של כריית נתונים במערכות מידע של רשויות החוק והמשפט, ובפרט נתונים המוחזקים בבתי הכלא בארה״ב. הצגתי את שני המאמרים בכנס קטן בברנו שבצ’כיה, שעסק בעיבוד נתונים. מארגן הכנס היה מתמטיקאי רוסי, מנהל מרכז המחקר של IBM באירלנד, שתחום עיסוקו המרכזי היה תורת הגרפים — תחום הנחשב כיום חלק מעולם הבינה המלאכותית. התרשמתי כי בין המשתתפים היו גם חוקרים שעסקו במחקר מסווג עבור רשויות הביטחון של ארה״ב.
הפרסומים הללו התאפשרו הודות לעזרתו של דודי, אחי אמי, פרופ’ אלי שמיר, שבביתו גם התארחתי עם הגעתי לישראל. הייתי אז במצב קשה. הוא אף רכש עבורי מנוי לבריכת השחייה של האוניברסיטה בגבעת רם. היום זה נשמע טריוויאלי, אך אז היה לכך ערך רב.
נפגשנו מספר פעמים במשרדו בגבעת רם. הצגתי לו טיוטות ונתונים, וביקשתי בדיקה מוקדמת. אלי תיקן מונחים שטבעתי לעצמי והחליפם במונחים מקובלים בתחום, הפנה אותי לנושאים שעליי להכיר, ואף שיתף את הטיוטות עם פרופסור נוסף או שניים במחלקה.
כבר אז עלתה סוגיית נט המשפט, בהשוואה לממצאים שלי לגבי מערכות המידע של בתי המשפט בארה״ב. אחד הקולגות היה נשוי לשופטת. הסוגיה המרכזית הייתה שאלת האחריות לרישומים במערכות המידע ולתקינותם: אחריות שיפוטית או אחריות מזכירותית? (באנגלית, “מזכירותי” הוא גם clerical או ministerial — שריד לשוני להיסטוריה של בתי המשפט באנגליה). אני זוכר היטב שאותו קולגה אמר כי התרשמותו היא שבנט המשפט השופטים מבצעים פעולות שלטענתי הן חובתו ואחריותו של המזכיר בבתי המשפט הפדרליים בארה״ב, וכך גם בבתי המשפט של מדינות דוברות אנגלית אחרות.
המשמעות של הרישומים בנט המשפט — כגון סיווג תיקים, סיווג מסמכים, סיווג צדדים וכדומה — והשאלה מי נושא באחריות לישרתם, מעסיקות אותי עד היום. כך למשל, המרמה לכאורה המתנהלת נגדי זה כשנה וחצי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בהובלת השופטת הילה גורביץ ועו״ד רחל בן־ארי, מבוססת בדיוק על עניינים מסוג זה.
עמדתי היא שרישומים אלה בנט המשפט הם “רשומות מוסדיות משפטיות”, וכי האחריות לישרתם מוטלת בסופו של דבר על כתפיו של השופט היושב בדין. שיבושם עשוי לעלות כדי שיבוש מהלכי משפט, זיוף, מרמה והפרת אמונים.
לעומת זאת, עמדתו של יועמ״ש הנהלת בתי המשפט, עו״ד ברק לייזר — עמו אני מתכתב זה שנים — היא כי: “מערכת נט המשפט היא מערכת ממוחשבת. אין לרישומים במערכת ממוחשבת זו או אחרת כל נפקות באשר להחלטות השיפוטיות, שתוקפן נובע אך ורק מחיתומן על ידי השופט”. בעיניי, עמדה זו נעה בין מרמה והפרת אמונים לבין טיוח והפקרות גרידא.
בתגובה, ערכתי בעזרת בינה מלאכותית השוואה בין מערכות משפט במדינות שונות — מרוסיה וגרמניה ועד ארה״ב ואוסטרליה. המשותף לכולן: תמיד נדרשת פעולה מזכירותית־מינהלית כלשהי כדי להשלים את קבלתה של החלטה שיפוטית כהחלטה או כפסק דין תקפים ובני אכיפה. המקרה הקיצוני הוא בתי המשפט של קליפורניה, שם החוק קובע במפורש: “פסק דין הוא חסר תוקף לכל דבר ועניין כל עוד לא נרשם על ידי המזכיר בספר פסקי הדין”.
אין קושי להביא דוגמאות למצבים שבהם החלטה שיפוטית לא תהיה תקפה אף אם נחתמה. כך למשל, ביום 13.3.2013 פתחה השופטת אספרנצה אלון, בשיתוף פעולה עם עו״ד עמוס צדיקה, אותה בקשה בשני תיקים במקביל, וניהלה אותה תוך ערבוב מכוון של כתבים. הזמנה מפוברקת לדיון מפוברק בתיק אחד נרשמה בתיק השני; החלטה נרשמה בתיק אחד על בקשה שנרשמה בתיק האחר. באת־כוח היועמ״ש, עו״ד מיכל קפלן, הגישה בתוך שבוע — ביום 24.3.2013 — חוות דעת ביניים נדירה, ובה הביעה התנגדות למעשיה של השופטת אלון. אלון התעלמה מדעתה. אני מניח שגם עו״ד ברק לייזר, לכשיתמנה בקרוב לשופט, יראה במעשים אלה לכל היותר “בטלות יחסית”, עניין טכני או פרוצדורלי, ולא מהותי.
אז עדיין לא הבנתי אז את המהפכה שהחלה ביום 7.3.2002 בבית המשפט העליון, עם מותו של המזכיר הראשי שמריהו כהן ז״ל. תחת נשיאותו של אהרן ברק והרשם בעז אוקון (לימים מנהל בתי המשפט), פורקה לחלוטין המערכת שהוקמה עוד בתקופת המנדט והייתה מעוגנת בתקנות בתי המשפט (משרד רישום), 1936. תקנה 4 קבעה:
“הפקידים האחראים לשמירה המעולה של פנקסים ומסמכים של בתי המשפט יהיו הפקידים הממונים על משרדי הרישום, איש איש במשרדו שלו”.
לעומת זאת, כיום, בשנת 2026, בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אין אדם האחראי בפועל על “השמירה המעולה של פנקסים ומסמכים” של בית המשפט. השופטת הילה גורביץ יכולה — ועושה — בהם כרצונה.
באופן רשמי, התקנות המנדטוריות בוטלו רק בשנת 2004, והוחלפו בתקנות בתי המשפט (מזכירות בבתי משפט ובבתי דין לעבודה), התשס״ה–2004. אהרן ברק כיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, אך על התקנות חתם כמובן שר המשפטים טומי לפיד. התקנות החדשות לא הזכירו בתחילה כלל את המזכיר הראשי. שנה לאחר מכן הבינו, כנראה, שמדובר במצב בלתי אפשרי, ונאלצו להכיר בקיומו. כך נוסף בשנת 2005 תיקון לתקנה 6א:
“המזכירים הראשיים בבתי המשפט מוסמכים לאשר כי העתק של כתב בי־דין מתאים למקור של כתב בי־הדין שבתיק בית המשפט”.
מכאן, שלכאורה פעולותיו של אהרן ברק בשנת 2002 עמדו בניגוד לחיקוק מפורש. הלכה למעשה, הוא ביטל את סמכותו הנוטריונית של המזכיר הראשי של בית המשפט העליון. המזכיר הראשי מוכר גם בכינויו הלטיני — פרוטונוטרי — הנוטריון העליון. בפועל, השינוי המיידי התבטא בהסרת האישור שהופיע עוד מימי המנדט על כל העתקי ההחלטות של בית המשפט העליון. בגלגולו האחרון הופיע אישור זה גם על ההעתקים האלקטרוניים שפורסמו באתר בית המשפט העליון:
“העתק מתאים למקור, מזכיר ראשי — שמריהו כהן <קוד>”.
במקום האישור הוספה תניית פטור:
“העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח”.
כפי שהראיתי מאוחר יותר בדו״ח שהגשתי בשנת 2012 לבדיקה התקופתית של זכויות האדם (UPR) של ישראל בשנת 2013, לא היה זה שינוי פורמלי בלבד. הוא לווה בגל של “פברוקים” בכתבי בית המשפט העליון. אני משתמש במונח “פברוקים” כדי להימנע מהמונח “זיוף לכאורה”, כמשמעותו בסעיפים 414 ו־418 לחוק העונשין, התשל״ז–1977:
414. “זיוף” — אחת מאלה: (1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
418. המזייף מסמך, דינו — מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו — מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות — מאסר חמש שנים.
אף שלדעתי הפברוקים הללו הם, ברובם ככולם, בגדר זיוף, כך לא פסק נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס בפרשת “אם הפברוקים” בנט המשפט — השופטת ורדה אלשיך. גרוניס קבע, לפי פרסומים בתקשורת (את העתק ההחלטה עצמה לא הצלחתי לקבל עד היום), בשנת 2012: “אין מה לדבר כאן על זיוף”.
לטענתי, בפרשת השופטת ורדה אלשיך נקבעה נורמה משפטית וחברתית חדשה בישראל: פברוקים בנט המשפט בידי שופטים אינם עבירה פלילית, ואף לא עבירה משמעתית הגוררת ענישה משמעותית. זאת, בניגוד חד לאווירה הציבורית סביב שנת 2006 בפרשת השופטת הילה כהן, שפיברקה פרוטוקולים בתיקי נייר — אז דומה היה שהנורמה המשפטית והחברתית דווקא מוחמרת.
הראיות התומכות בטענה בדבר נורמה חדשה זו מגיעות הישר מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, פחות משנה לאחר פרסום החלטותיהם של נציב תלונות הציבור על השופטים אליעזר גולדברג ושל נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס בפרשת השופטת ורדה אלשיך.
בשנת 2013 תפסתי, לטענתי, את שופטת המשפחה (כתוארה אז) אספרנצה אלון עוסקת בזיוף ובמרמה בנט המשפט, בצוותא חדא עם עו״ד עמוס צדיקה.
בשנים 2024–2025, שתים־עשרה שנים לאחר מכן, הרשויות עדיין היו עסוקות בטיוח הפרשה. הנהלת בתי המשפט הוציאה מכתב בירור תלונה מפוברקת (מעולם לא הגשתי תלונה להנהלת בתי המשפט; אני מניח שמדובר ביוזמה של יועמ״ש הנהלת בתי המשפט, עו״ד ברק לייזר) מיום 4.9.2024. במכתב נקבע כי חותמת המים האלקטרונית “טרם נחתם” על פרוטוקול מיום 4.4.2013 של השופטת אספרנצה אלון אינה מאפיין “מובנה” של מערכת נט המשפט כפי שהיא מופעלת בידי הנהלת בתי המשפט. כיצד נוצרה החותמת — אין הם יודעים (והם גם לא שאלו את השופטת אספרנצה אלון, ככל שניתן להבין). אולי “תקלה”.
אין חולק כי הפרוטוקול “טרם נחתם” הוא יצירה ייחודית בתולדות השפיטה בישראל — יצירה שהוקדשה, בידי אספרנצה אלון ועמוס צדיקה, לי אישית.
האחריות לאישור פתיחת חקירת משטרה בתלונות פליליות נגד שופטים מוטלת על היועמ״שית. אולם היועמ״שית גלי בהרב־מיארה, כמו אביחי מנדלבליט לפניה, אחראית למדיניות אי־הענישה כלפי שופטים (IMPUNITY) — מדיניות מושחתת ומשחיתה. אין דרך לכפות על היועמ״שית למלא את תפקידה. בינתיים, בלשכת המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), עו״ד אפרת גרינבוים, עו״ד מוריה גרין — פרקליטה המתמחה בעבירות סייבר — ואחרות עוסקות בהטעיה ובהסחת דעת.
עו״ד מוריה גרין שלחה לי מכתב מיום 30.3.2025, שנחזה ברובו ככולו שקרי ומטעה — ניסיון לשדל אותי להגיש ערר על “החלטה של שי ניצן” שמעולם לא ניתנה. במכתב נקבע כי מעשיה של השופטת אספרנצה אלון שתיעדתי אינם עולים אפילו כדי “ראשית ראיה לעבירה על חוק העונשין”, ולכל היותר מדובר ב“אי־דיוקים כאלה ואחרים בסדרי הדין האזרחי”.
רק מספר מילים במכתב נראו לי אמיתיות ובעלות משמעות:
(א) שי ניצן היה מעורב;
(ב) התלונה סיימה את דרכה ב“גניזה” — מאגר מידע המנוהל בפרקליטות המדינה, שלדעתי חוקיותו מפוקפקת והוא עומד בסתירה לעקרונות יסוד של שלטון החוק ושל שוויון בפני החוק.
פברוקים של השופטת אספרנצה אלון בשנת 2013
https://inproperinla.blogspot.com/2025/09/2025-09-29-1832013.html
על הגניזה בפרקליטות
https://human-rights-alert.blogspot.com/2026/01/2026-01-02.html
כאמור, בשנת 2010 הייתי שקוע מעל הראש בעיבוד המאורעות בארה״ב. אך לאחר מספר שבועות שינה אלי כיוון ונתן לי מטלה ברורה: “אתה מבין ויודע על מה אתה מדבר. זה כבר ברור. לא מעניין אותי להמשיך לדון במערכות המידע בארה״ב. מדוע אינך בודק את מערכות המידע של בית המשפט העליון של מדינת ישראל?”
תוך שבוע־שבועיים הייתה לי תשובה ראשונית: בעשור הקודם התחולל משבר בישרת בתי המשפט בישראל — תחילה בבית המשפט העליון בשנת 2002, ולאחר מכן בכלל בתי המשפט עם התקנת נט המשפט. הבעיה הייתה שלא היה לי כל מידע או הבנה של המצב המשפטי בשטח. הידע שלי נגע רק למערכות המידע.
התחלתי לחפש התאמה בין המצב במערכות המידע לבין המציאות המשפטית. היו שאלות קבועות ששאלתי כל עורך דין שנקרה בדרכי.
באותה תקופה קראתי בעיתון טור של עו״ד אביגדור פלדמן, שנחזה שונה מהנרטיב המקובל בסגנונו ובטונו. שלחתי לו הודעת דוא״ל, בה הסברתי את הדילמה שלי. הוא השיב בקיצור נמרץ: “אתה בכיוון הנכון. תמשיך לעבוד.”
בסוף שנת 2012 פגשתי את עו״ד רחל בן־ארי לראשונה לאחר יותר מ־40 שנה. הכרתי אותה ואת אדם פיש ז״ל עוד כילדים — הייתי מדריך שלהם בצופים. היא סיפרה בגאווה על חברותה בוועדה לבחירת שופטים ועל ההגבלות שהיא מטילה על פעילות משרדה מול שופטים. שאלתי אותה שתי שאלות שגרתיות:
א) מדוע לא הוגש כתב אישום נגד השופטת ורדה אלשיך? התברר שבן־ארי הייתה מעורבת ישירות בפרשה, כמו גם בפרשת הילה כהן, עקב חברותה בוועדה. תשובתה הייתה: “לא צריך להיות נקמנים”. הנחתי שזו התשובה “המערכתית”, אולי אף ישירות מדורית ביניש, להצדקת מדיניות אי־הענישה (IMPUNITY).
ב) מה משמעות הערת השוליים בבית המשפט העליון: “העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח”? כאן השיבה תשובה שלא שמעתי מאף עורך דין קודם לכן: “כי לפעמים בית המשפט העליון שולח בטעות טיוטות”. התשובה הזו הדהימה אותי. גם כאן הנחתי שמדובר בתשובה “מערכתית”.
בשנת 2018 התקבל דו"ח שהייתי מחברו הראשי על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם והפך לחלק מהדוח התקופתי הרשמי על מדינת ישראל. בעוד הדוח שלי לשנת 2013 עסק רק במערכות מידע, כיוון שלא היו לי נתונים אודות המצב בשטח, בשנת 2018 יכולתי להדגים היטב את ההתאמה בין השניים. הדוח קשר בין המצב בנט המשפט לבין המצב בבתי המשפט.
לאחר קבלת הדוח, שלחתי מכתב לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וביקשתי להסיר את תניית הפטור של אהרן ברק, "העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח". להפתעתי היא נעתרה לבקשתי וקיבלתי מלשכתה מכתב ובו הכרת תודה.
וכך הגענו עד הלום...
חיפה, 2022–2026
נותר רק להוסיף: כפי שהתברר לי בשנת 2024, השופטת הילה גורביץ היא חברתה הקרובה של השופטת אספרנצה אלון. בבקשת פסלות שהגשתי בנובמבר 2024 העליתי טענה זו, וכן את הטענה שמעשיה של גורביץ קשורים ישירות לאלון. עו״ד רחל בן־ארי כינתה זאת “תאוריית קונספירציה הזויה”. השופטת גורביץ לא התייחסה לטענה במילותיה שלה בהחלטה שדחתה את בקשת הפסלות, אלא הסתפקה בציטוט דבריה של עו״ד בן־ארי.
אמי ז״ל נפטרה ביום 15.12.2022, לאחר כמעט עשרים שנות מחלת אלצהיימר. הראיות מצביעות על כך שהשופטת הילה גורביץ נכנסה לתיק האפוטרופסות של אמי פחות מחודש לאחר פטירתה, ביום 11.1.2023. מדובר בתיק א״פ 1829-06-10, שהוחזק עד אז שלא כדין בשליטת השופטת אספרנצה אלון — אף שזו עברה לבית המשפט המחוזי שמונה שנים קודם לכן, ואף שהתיק נותב כדין ביום 24.2.2021 לשופטת רויטל באום.
כבר ביום 15.1.2023 ביצעה, לטענתי, השופטת הילה גורביץ מעשה מרמה ושיבוש הליכי משפט בתיק, והמשיכה בכך כמעט שנתיים — עד יום 30.9.2024 — תוך שימוש לרעה בסמכות ובזדון. באותה עת לא הכרתי את שמה ולא הבחנתי באירוע, שכן גורביץ ובאום עסקו בהסתרת הכתבים. המחלוקת שבגינה הגענו כביכול לבית המשפט נולדה רק כשנה וחצי לאחר מכן.
כשבועיים לאחר מכן, ביום 3.2.2023, בפגישה נדירה עם מר אורי צרניק בחיפה, הוא שאל אותי כיצד, לדעתי, תסתיים הפרשה. עניתי מיד: “מרמה כלשהי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה”.
לא נביא הייתי ולא בן נביאים. הכרתי את המערכות ואת הנפשות הפועלות.
כיום מר אורי צרניק הוא התובע בהליכים המפוברקים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בפני השופטת הילה גורביץ. אולם כשבועיים לאחר אותה פגישה שלח מכתב בתפוצה רחבה:
“בושה, בושה, בושה… שלושה אחים פריבילגים אינם יכולים להסדיר את עניין ירושת אמם ללא עזרת עורכי דין, ואולי גם יגיעו לבית המשפט…”
