משה סילמן ז"ל והרפורמה המשפטית
כל תכנית רפורמה משפטית של ממש, חייבת לכוון להרחבת והעמקת "גישה לצדק לכל". וכל התנגדות של ממש לרפורמה משפטית חייבת להראות מדוע הרפורמה פוגעת ב"גישה לצדק לכל".
בדפדפן: https://inproperinla.blogspot.com/2025/05/2025-05-31.html
.
בזמן האחרון ציטטתי משפט של משה סילמן, ממכתבו האחרון, בשתי הגשות לבית המשפט.
"ובית המשפט המחוזי בתל אביב חסם אותי לקבל צדק, חנן (צ"ל חגי) ברנר רשם בית המשפט המחוזי תל אביב, שעבר על החוק, ושיבש הליכי משפט, מתוך התנשאות".
מה לא אמרו עליו בניסיון למחוק את האירוע מהזיכרון הקולקטיבי: מקרה פסיכיאטרי, חסר השכלה, נכשל בעסקים, וכו'…
כלי התקשורת השונים גם צנזרו את המכתב לפי זהות אדוניהם – היו שצנזרו את השמות של נתניהו ושטייניץ, היו שצנזרו את שמות עובדי מדינה האחרים שסילמן ז"ל נקב בשמותיהם לגנאי.
מיד כשקראתי את המשפט הנ"ל ידעתי שהסיפור אחר לגמרי… המשפט הנ"ל משקף הבנה עמוקה של מערכת המשפט והבנה של התפיסה של "גישה לצדק". המונח "גישה לצדק" הופיע בשנות ה-60 בארה"ב עם תנועת זכויות האזרח, כססמה, או אידאל שיש לשאוף אליו: "גישה לצדק לכל!".
היום, "גישה לצדק" מוכרת בזירה הבינלאומית הלכה למעשה כזכות מזכויות האדם. היא הייתה קיימת עוד קודם לכן, אבל לא בניסוח קצר וקולע כזה.
בעברית, המונח הנפוץ הוא – "גישה לערכאות". בית המשפט העליון של מדינת ישראל הכיר ב"גישה לערכאות" כ"עקרון יסוד", כלומר כמעט כמו "זכות חוקתית, על-חוקית". הסוגיה נדונה בפסק הדין משנת 1997 בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נ"א(3) ,577. השופט מישאל חשין נתפס שם להתלהבות יתירה, נסחף והכריז: "זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומַר אני – כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד".
על סמך הדברים שכתב השופט מישאל חשין כנ"ל, כתב פרופ' יורם רבין, שזכות הגישה לערכעאות היא "זכות על-חוקתית".
סילמן לא השתמש במונח "גישה לערכאות", אלא "גישה לצדק". סילמן ז"ל הבין שגישה לבית המשפט היא לא תמיד גישה לצדק. נהפוך הוא. לפעמים, או לעתים קרובות, בית המשפט הוא זה שחוסם את הגישה לצדק.
אז מה קרה בפרשת משה סילמן?
לאחר שקראתי את המכתב, הלכתי לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי, וביצעתי עיון בתיקים. התמונה שהתגלתה:
משה סילמן נותר חסר כל לאחר שביטוח לאומי גבה גביית יתר על ידי עיכול המשאיות שלו, וכך השאיר אותו גם חסר יכולת הכנסה.
משה סילמן הגיש תביעה נגד ביטוח לאומי בבית משפט השלום בת"א, שם טיפל בתביעה שופט השלום חגי ברנר. סילמן ביקש פטור מאגרה לנוכח מצבו. השופט חגי ברנר דחה את בקשת הפטור, וכך נסגרו דלתות בית המשפט בפני סילמן – נחסמה גישתו לצדק.
סילמן הגיש ערעור על החלטת שופט השלום חגי ברנר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לחגי ברנר היה אז גם כובע שני – רשם בבית המשפט המחוזי. וכך, בכובעו השני, חגי ברנר דחה את ערעורו של סילמן מהחלטתו של חגי ברנר בכובעו הראשון.
אני אינני עורך דין, ולכן מעשיו של חגי ברנר נחזו בעיניי כנופלים בגדר הטעייה/תרמית/מרמה. אני מניח שמבחינת מלומדי המשפט בישראל, מדובר רק ב"אי-דיוקים בסדרי הדין האזרחי"…
מה מוסר ההשכל מכל הסיפור הנ"ל?
השופטים יכולים להמציא זכויות נעלות לעילא ולעילא.
אבל אם השופטים מפברקים את סדרי הדין כשבעל דין בא לתבוע הגנה שווה תחת החוק על זכויותיו – אזיי אין כל משמעות לזכויות הנשגבות שהשופטים המציאו עבורינו.
למה נזכרתי בכל זה? כי בפרשת השופטת הילה גורביץ ועו"ד רחל בן-ארי ניתנה סדרה ארוכה של החלטות על ידי השופטת הילה גורביץ השופטת רויטל באום, והשופטת אספרנצה אלון, שלפי הניסוח של משה סילמן הן "חסמו את דרכי לצדק, שיבשו הליכי משפט מתוך התנשאות".
אני כיניתי את ההחלטות האלה בהגשות לבית המשפט – "בדחנות שיפוטית נלוזה". ההחלטות הן לפעמים שקרים בוטים עובדתית, ובמקרים אחרים – שטותיות. אבל השופטות נותנות את ההחלטות האלה בכל פעם שאני מצביע על כך שהם משבשות הליכים ועוסקות במרמה לכאורה.
באחד ממכתביו האחרונים, יועמ"ש הנהלת בתי המשפט עו"ד ברק לייזר דרש שאפסיק להשתמש במונח הנ"ל.
אז עכשיו אני מסייג את הביטוי: "בדחנות שיפוטית נלוזה ו/או הטעיה/תרמית/מרמה לכאורה".
קצת ארוך, אבל העיקר לשמור על הדיוק המשפטי!
וחזרה לסוגיית הרפורמה המשפטית:
כל תכנית רפורמה משפטית של ממש, חייבת לכוון להרחבת והעמקת "גישה לצדק לכל". וכל התנגדות של ממש לרפורמה משפטית חייבת להראות מדוע הרפורמה פוגעת ב"גישה לצדק לכל".
עדיף – אם מתנגדי הרפורמה יציעו תכנית רפורמה חלופית. המצב בבתי המשפט כפי שהוא אינו מתקבל על הדעת.
No comments:
Post a Comment