2017-12-07 “‎עדות מקומית" - מוזיאון הארץ

2017-12-07 “‎עדות מקומית" - תערוכת צילום העיתונות - מוזיאון הארץ

===

סיגלית הזמינה אותי בהתראה קצרה, ושמחתי שהלכתי. בכניסה פגשתי את חתני השמחה – רפי מיכאלי עם אשתו והתינוק שכבר מככב בתקשורת, מני וסימונה. התמונה של רפי מיכאלי, המראה את מני עם הראש על המדרכה (פתאום זה נראה כל כך רחוק), נבחרה להיכלל בתערוכה (תמונה 1). אין ספק שרפי מיכאלי ליווה אותנו מההתחלה, ותמיד השתדל להישאר בפוקוס. גם אין ספק שדפקו למני את הראש על המדרכה, ואין ספק שזאת תמונה איקונית של המחאה.

אני השתמשתי בפרסומים בחו"ל בתמונה דומה, שאיני יודע למי מגיע הקרדיט עליה - פוסטר פרסומת מפייסבוק למחאה בשבוע אחר כך (תמונה 2).

קיימת כמובן תמונת הארכיון של דפני ליף במצב דומה משנת 2011 (תמונה 3). כי זאת התגובה הרפלקסיבית של המשטר והמשטרה למחאה. 

בסבב הקודם גם גררו את זה שנתיים בבית המשפט עם תביעה פלילית על תקיפת שוטר. השוטרים השקרנים העידו בבית המשפט: "תכננה את התקיפה כמו זאב". גם בסבב הנוכחי שימשו שופטי בית המשפט השלום פ"ת, ביניהם שלהבת קמיר-וייס ועודד מורנו, כחותמות גומי למשטרה ושיבשו הליכי משפט בלי לדפוק חשבון.  כי בתי המשפט שלנו הם מקום השקר, ומשמשים את המשטר באופן קבוע לרדיפת חושפי שחיתויות ופעילי מחאה.
התערוכה כוללת צילומי תקשורת מהארץ ומהעולם. "תמונת השנה" מישראל היא תמונה של  מתנחלים ושוטרים בקומדיה הממלכתית  -  פינוי עמונה (תמונה 4). 

אבל התערוכה כללה גם תיעוד בוידאו וצילומים של הטרגדיה באירועי פינוי אום אלחיראן - שם ירו שוטרים למוות בחף מפשע (תמונה 5) .

בסופו של יום, אין מנוס מהמסקנה שגל המחאה הנוכחי הוא מחאת ילדי השמנת. למרות שיש בינינו נפגעי המשטר למיניהם, אי אפשר להשוות את מצבם של רוב אנשי המחאה למצבם של קבוצות ובודדים שהמשטר שודד, מדכא ומשפיל: העניים, ניצולי השואה, הנכים, נפגעי בתי המשפט לענייני משפחה והרווחה, נפגעי ההוצאה לפועל, הערבים, הבדואים, דרי הרחוב, נפגעי הנפש, נפגעי הסמים, והאסירים, או רומן זדורוב. אין למחאה מנדט ללא מחויבות לתיקון המצב מיסודו.

התערוכה של צילומי עיתונות מהעולם, המוצגת במקביל, מדכאת הרבה יותר. לדוגמה, התמונה של רגליים כפותות של גופה מתפוררת מקבר אחים בעיראק (תמונה 6). בעיראק נהרגו יותר מ-1,000,000 אזרחים בשנים האחרונות במלחמה סתמית מתוצרת ארה”ב ובעלות בריתה.

אני זוכר היטב את ספר התמונות הראשון שיצר בי כילד את התובנה של הצילום כאמנות. זה היה קטלוג התערוכה "משפחת האדם" במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק, משנת 1955 (תמונה 7). הרוח שנשבה מבין דפי הקטלוג שיקפה את האופטימיות האמריקאית של שנות ה-50 של המאה הקודמת, ואת תקוות העולם כולו לעתיד טוב יותר לאחר מלחמת העולם השנייה.

העולם שנשקף בתערוכת "עדות מקומית" 60 שנה אחר-כך, מציג בבירור את שיברו של החלום.

משובבי הנפש: היין האדום בכניסה בכמויות הנכונות היה בסדר. אבל ביציאה הרהרתי, הייתכן אירוע תרבותי מעין זה ללא ירוק? ואכן, הצעירים והצעירות שישבו בפינה נאה בגן, הציעו לי בנדיבות רבה כמה שאכטות. החלטתי לא להכביד עליהם בחפירות, והלכתי הבייתה שמח וטוב לב.