עם מותו של עו"ד יעקב ויירוט, מן הראוי לסכם את תרומתו לחיים הציבוריים בישראל בכלל, ולשחיתות השלטונית בפרט...
נתחיל בפרטים ביוגרפיים: מ"הערכיים" - בן למשפחה חרדית, חובש כיפה שחורה (כמו מנדלבליט). בוגר ישיבת פוניבז' בבני ברק, וישיבת מיר בירושלים. החזיק בהסמכה כפולה (!) לרבנות על ידי ראשי ישיבת פוניבז', הרב שמואל רוזובסקי והרב דוד פוברסקי, וכן על ידי הרב בצלאל ז'ולטי, רבה הראשי של ירושלים.
הצטיין בליטיגציה, ובפרט בתיקים של צווארון לבן, ביניהם פרשות שחיתות מרכזיות בעשרות השנים האחרונות.
מובן מאליו, שלכל נאשם יש זכות לייצוג. וכמובן שאין פגם, להיפך, אם עורך דין עוסק במקצועו מתוך מצויינות. אבל השאלה היא לגבי טיב המצויינות במקרה זה...
א) יצא לי לשמוע את עו"ד יעקב ויינרוט בדיונים במשפט רות דוד ורונאל פישר (אצל העילוי הערכי, בוגר הישיבה, מועמד לעליון משה סובל). כאילו חקירה נגדית של עדים. בפרט עדת המדינה, מזכירתו של רונאל פישר עדי ישעיהו. העדות שלה היתה מהממת. היא תיארה בפרטים התנהלות הנחזית כפשיעה מאורגנת בדרגים הגבוהים של מערכת החוק והמשפט: לדוגמה, ערכו כל חודש ישיבת "סיעור מוחות", בה השתתפו ערן מלכה (שהביא את רשימת החקירות הסמויות מיאח"א ולהב 433), רות דוד (לשעבר פרקליטת מחוז ת"א), רונאל פישר ועדי ישעיהו. עברו על הרשימות, והחליטו את מי לסחוט ואיך. ובהמשך, ערן מלכה סיפק מידע מפורט לגבי יעדי הסחיטה.
ואז קם עו"ד יעקב ויינרוט, ועורך כאילו חקירה נגדית. אותי היא לא הרשימה בכלל. מה שהוא עשה היה נאום ארכני ללא כל סימן שאלה. התנהלות כזאת לא הייתה עוברת בחקירה נגדית על ידי עורך דין אחר אצל שופט אחר. עיקרה של ההרצאה הארכנית היה: רונאל פישר הרי למד אצל האחד, ורונאל פישר הרי התמחה אצל השני. לכן רונאל פישר הוא אחד משלנו, ולא יכול להיות שהוא עשה דברים כאלה...
ב) יעקב ויינרוט הופיע בראיון טלוייזיוני בנושא "המתנות" שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, והכריז שהוא זה שיעץ לנתניהו שמתנות בין חברים זה בסדר. עולה כמובן השאלה - האם בכך ויתרו הוא ונתניהו על החיסיון בקשרי עורך דין לקוח? אבל זה כמובן כבר לא יהיה רלוונטי במשפט נתניהו (אם יהיה משפט), כיוון שוויינרוט כבר לא פה (ויש להניח שהייתה לו הערכה סבירה של הלו"ז - גם לגבי המחלה וגם לגבי המשפט האפשרי)...
ג) יש לציין שווינרוט מלווה את נתניהו כבר יותר מ-20 שנה. וויירוט הוא גם זה שייצג את נתניהו בפרשת בר-און חברון. זוהי פרשה שלא מדברים עליה כל כך היום. אבל היא הייתה למעשה ההשחתה הסופנית של משרד היועמ"ש ואכיפת החוק בישראל - מכירת משרת היועמ"ש ( דומה להפליא לחשדות בתיק 1270, בו מעורבות אסתר חיות והילה גרסטל. אבל הפעם החכימו, ובכלל לא חקרו כראוי, וסגרו כמעט מיד.). נתניהו, דרעי ואחרים היו מעורבים בפרשת בר-און חברון. המשטרה המליצה להעמיד את נתניהו לדין. אבל בעזרתו של ויינרוט, והיועמ"ש ("ערכי" אחר) אלייקים רובינשטיין - התיק נסגר...
אז מה רע בזה? מה לא בסדר?
מה שבלט בנאום של ויינרוט על רונאל פישר: הוא לא הזכיר את עברו המפואר של רונאל פישר בסדרת הטלוויזיה "עשרת הדברות".
והשאלה המתבקשת: האם אין לראות את התנהלותו של יעקב ויינרוט, בתפקידו כעורך דין, כ"גניבת הדעת" בכלל, ובפרט "גניבת דעת הציבור" - עבירה על אחת מעשרת הדיברות?
אין ספק שעו"ד יעקב ויינרוט, עם הסמכה כפולה לרבנות, הכיר היטב את הדיון התלמודי ב"גניבת דעת הציבור"...
את התשובה לשאלה בדבר גניבת דעת הציבור, אפשר לקבל מהמאמר האחרון של עורך דין שכיב מרע אחר - משה נגבי (למיטב ידיעתי - לא בוגר ישיבה, לא מוסמך לרבנות).
בעקבות ההופעה של ויינרוט בטלוויזיה, נגבי כתב ממש לפני פטירתו על אלה שמטעים את הציבור, ומפרסמים "חוק מפוברק" - FAKE LAW. נגבי ראה בזה תופעה חמורה ביותר, שמערערת את יסודות שלטון החוק בישראל.
כל האמת על שוחד. המאמר האחרון של משה נגבי [1]
מקורביו של ראש הממשלה הצליחו להטמיע בדעת הקהל, וגם בשיח הפוליטי והתקשורתי, לא רק FAKE NEWS, אלא גם FAKE LAW, כלומר תודעה משפטית כוזבת באשר למשמעות של החשדות נגדו והשלכותיהם הפליליות והחוקתיות. חוששני שההצלחה הזאת עלולה לשבש אנושות את מיצוי הדין עם בנימין נתניהו ומקורביו, לא פחות מהשקרים והסילופים העובדתיים.
להלן, רק על קצה המזלג, כמה כזבים ועיוותים משפטיים חסרי שחר, שבהם שוטפים את מוחותינו. ניתן לקבוע בנקל, שהם סותרים בעליל הן את החוק הפלילי והן תקדימים מפורשים של בית המשפט העליון:
"מתנה לנבחר ציבור הניתנת איננה עבירה פלילית ובוודאי שאיננה שוחד" – היתה אכן תקופה שבה התייחסו לקבלת מתנות כאל סוגייה אתית ולא פלילית. אך כבר היועצים המשפטיים לממשלה בשנות ה-70, מאיר שמגר, ואחריו פרופ' אהרן ברק ופרופ' יצחק זמיר, העמידו לדין פלילי על קבלת חבילות שי לחגים ובעצם על כל טובת הנאה מוחשית. בית המשפט העליון גיבה את גישתם המחמירה, ובהרשיעו את הנאשמים בשוחד קבע כי כל מתת כזה לממלא תפקיד ציבורי הוא בגדר "מתת מושחת", קרי: שוחד. "המסקנה הבלתי נמנעת מהענקת טובות הנאה אשר חורגות מדבר פעוט המקובל על הבריות היא שטובת ההנאה ניתנה בגלל מילוי התפקיד".
כאן המקום להעיר שעצם הגדרת טובות הנאה שבקבלתן נחשד נתניהו כ"מתנה" נראית אף היא עיוות וסילוף, לשוני ומשפטי כאחד. האם סביר להגדיר טובת הנאה שהמקבל ביקש מהנותן, ואף הגדיר את מהותה ושוויה, כמתנה?
"אי אפשר להאשים בשוחד בהיעדר ראיות לתמורה כלשהי שהעניק או הבטיח או התכוון המקבל להעניק לנותן" – כבר לפני 40 שנה דחה המשנה לנשיא בית המשפט העליון את הטענה הזאת, והסביר: "יש שניתנת לעובד הציבור מתת שוחד בבחינת 'שלח לחמך על פני המים כי ברבות השנים תמצאנו'. מכך צריך עובד הציבור להזהיר עצמו הזהר היטב". אך לא רק בית המשפט העליון קבע זאת אלא גם המחוקק. וכך בפירוש נאמר בסעיף 291א לחוק העונשין, שנחקק כבר לפני 50(!) שנה: אין נפקא מינא בשוחד "אם היה בעד פעולה מסוימת, או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל. או שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או רשאי לעשות את הפעולה".
"הפרת אמונים איננה עבירה מושחתת וחמורה דיה על מנת שראיות לכאורה לגביה יצדיקו פסילת כהונתו של איש שררה" – בג"ץ קבע פה אחד, ש"חומרתה של עבירה נקבעת לא רק על פי מיקומה בחוק העונשין" או "פגיעתה בשירות הציבורי בדרך כלל אלא באושיות המבנה השלטוני". הוא מנה את את עבירת הפרת האמונים בשורה אחת עם עבירות השחיתות הפוגעות במבנה הזה, לצד מרמה, שוחד, עדות שקר, בידוי ראיות ושיבוש הליכי חקירה ומשפט.
"טובות הנאה שהתקבלו למטרה פוליטית ואידיאולוגית (להבדיל מפרטית) אינן בגדר שחיתות חמורה המחייבת פסילת המשך כהונה ציבורית" – כבר מבקר המדינה הראשון, ד"ר זיגפריד מוזס, דחה טענה זו. בדו"ח השנתי שלו, לפני למעלה מ- 60 שנה, הוא התריע כי אם "קיים אצלנו גורם המסכן את טוהר המידות, הרי היא ההשקפה בכמה חוגים, שפעולה, האסורה בדרך כלל, מותרת כאשר היא נעשית ונראית לעושיה כחשובה מבחינה לאומית ואידיאולוגית" ראוי גם להזכיר שנבחר הציבור, סגן שר הביטחון והחקלאות מיכאל דקל, נחקר, הואשם והורשע לפני כחצי יובל שנים בשוחד, מרמה והפרת אמונים על בקשת תרומות מקבלנים למטרות אידיאולוגיות, למרות שאיש לא חשד ששילשל את התרומות לכיסו.
"באין חוק המחייב זאת, אין סמכות לבית המשפט להדיח איש שררה מכהונתו" – אכן החוק כיום איננו מחייב זאת, אך בג"ץ הדגיש כבר לפני שנות דור, "בחברה דמוקרטית נאורה, חייב איש ציבור הנבחר על ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית בהנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית - על מנת שיוכל להמשיך בתפקידו". כאשר כפה בג"ץ, פה אחד, בראשות הנשיא שמגר, את הדחת השר דרעי וסגן השר פנחסי, לא היה שום חוק שהסמיך אותו לכך. ואולם השופטים הדגישו שאיש ציבור זקוק לא רק לכשירות חוקית אלא גם לכשרות ערכית, כך שלא יתקשה להוות דוגמה ומופת ולדרוש מהכפופים לו "לקיים את אשר הוא עצמו חילל, ולהקרין יושר, יושרה כלפי הציבור רחב".
"רק הבוחר בקלפי, ולא גוף משפטי, רשאי להדיח את נבחרי הציבור (להבדיל מבכירים ממונים)" – חמישה שופטים בראשות הנשיא שמגר דחו נחרצות גם את הטענה הזאת וקבעו פה אחד כי דין הבוחר לא בא במקום דין המשפט, ואין הוא יכול להחליפו. דווקא היותו של אדם נבחר ציבור מחייבת אותו ברמת התנהגות קפדנית יותר, אתית יותר, מעובד ציבור רגיל. "מי שנבחר על ידי העם צריך להיות מופת לעם, ראוי לאמון שהעם נתן בו" וזאת כדי להבטיח "שמחננו הדמוקרטי והנאור יהיה טהור. לא יחזיקו במוסרות השלטון אנשים אשר נגועים בשחיתות". ואכן, כזכור, שמגר כבר שב והבהיר כי אם מצאה המשטרה ראיות לקבלת טובות הנאה או "מתנות", על ראש הממשלה לחדול מיד מכהונתו.
אלו דוגמאות מעטות מיני רבות. כמו בנושא ה-FAKE NEWS כך גם בנושא ה-FAKE LAW אסור לעיתונות לשחק אותה "ראש קטן", אלא להתגייס להפרכת התודעה המשפטית הכוזבת והמסולפת. השופט היהודי של בית המשפט העליון האמריקאי, פליקס פרנקפורטר, התריע שלרשות המחוקקת יש ארנק (קרי: שליטה בתקציבים), לרשות המבצעת חרב (קרי: שליטה במנגנוני השלטון) ואילו לרשות השופטת אין ארנק ולא חרב להתגונן מהתנכלויותיהם של הפוליטיקאים, זולת תמיכה מוסרית של דעת הקהל. תקשורת שלא תפריך בנחישות ובעקביות את ה-FAKE LAW תישא באחריות הכבדה לקעקוע התמיכה המוסרית הקריטית הזאת.
פרופ' נגבי היה הפרשן המשפטי של רשת ב', מרצה על תקשורת ומשפט באוניברסיטה העברית, ויו"ר המרכז לאתיקה במשכנות שאננים
כל האמת על שוחד
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5768047
