ניכר שבשנה שחלפה מאז המחאה הגדולה של הקיץ שעבר החריפו הטונים, אבדן האמון במערכת השלטונית המתעתעת גבר והמאבק מתחדד. בדבריו , בא יאיו אברהם חשבון עם כל אלה ומספק ניתוח חד, כואב , זועם ולא עושה הנחות על המציאות החברתית כאן, לא רק כלפי בני הקהילה. כולנו קשורים בזה והמציאות הזו מתדפקת על דלתות רבים מאיתנו.
הנה כאן גם הנגשה של חלק מהדברים בכתב לטובת הזקוקים לה:
"חשבו שאתיופים ישכחו מהר, אבל הפעם הם נתקלו במשפחת סלמסה הגיבורים, שאומרים לא, לא ניתן להשתיק את הסיפור. היום, שנתיים למותו, אנחנו פה כדי להגיד לא שכחנו שהרוצחים יש להם שמות, יש להם כתובות, יש להם ילדים, והם יושבים ומעשנים נרגילה ואנחנו פה זועקים. כל שנה שנתיים שלוש, אנחנו צריכים להפנים: רוצחים אותנו, רוצחים אותנו בשם החוק.
"עכשיו כמו שאתם יודעים יש להם גם חוק, חוק המישוש, מטרידי מדינת ישראל, שאונסים, לא רק רוצחים, רוב הניצבים שלכם פרשו או בדרך לפרוש כי אנסתם והטרדתם, אתם לא מעל החוק, אם יש חוק בכלל. מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה. אנחנו נמות תוך כדי מלחמה.
"רובכם עושים צבא, הולכים מסתערים קדימה כדי להרוג מחבלים, אבל אתם שוכחים שכשאתם חוזרים הביתה – מחסלים אתכם שוטרים.
"אני ממליץ לאחי האתיופים שכל אחד ישמור על הגב שלו, תקנו שכפץ, קסדה, אני לא צוחק! זו לא בדיחה! שתהיה לכם מצלמה מחוברת לראש עם כובע, שיהיה לכם תיעוד לפחות, כי אחרת אנחנו נהרגים. אומרים מדינת ישראל ציונית, אני אוהב אותה – כשבאים להרוג אותנו, זכותנו להתמודד. לא רוצה למות בצבא, רוצה למות במאבק אזרחי.
"אני רוצה שבמדינת ישראל יכבדו אדם שחום עור, שלא יתבייש, שילך זקוף. הכי מקומם אותי שאתם מלח הארץ, ההורים שלכם, הסבים שלכם, שהם גיבורים בעיני, עשו את כל המאמץ, הם הלכו. שלא תחשבו שהמדינה רצתה לקלוט אתכם ולקבל אתכם, המדינה עשתה הכל לא לקבל אתכם, עשתה הכל כדי שימותו 4000 קורבנות במדבר סודן, הגענו בדרך לא דרך, על הפרצוף שלהם אנחנו חיים. אתם חושבים שזה יפה לחיות במרחב הלבן-שחור? אז אני אגלה לכם סוד: לא! לא נעים להם. זה לא מתעכל להם.
"אנחנו ערוכים לריצה ארוכה. למרתון. חברים, אל תמותו לי. אל תצאו לפאבים, אל תהרגו אחד את השני. בואו נלחם למען כל הקורבנות".
צילום: אבי בלכרמן
