2026-04-03
באיחור של חודש נודע לי שדודי אלי שמיר נפטר //
A month late, I learned that my uncle Eli Shamir had passed away
English translation follows the Hebrew original.
לידה: 1 ביולי 1934, ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה: מרץ 2026 (בגיל 91), ירושלים, ישראל
לגילה, אריק, גדי, שירה ואילן שלום רב,
תנחומיי. אני מצטער שלא ידעתי על פטירתו של אלי מוקדם יותר, הייתי מגיע להלוויה ולגילוי המצבה.
הקשר שלי עם אלי לאורך השנים היה אחד המשמעותיים ביותר בחיי.
הקשר ביננו התחיל להתפתח מעבר ליחסי דוד-אחיין בסביבות שנת 1978, להערכתי. אני הייתי סטודנט לרפואה וגרתי בנחלאות בחדר קטן. אלי היה מגיע לדבר אתי, לעתים קרובות בערב, גם מאוחר. הוא היה אכול חרטה וחוסר אונים ביחס לטיפול בנועם שהיה מאושפז בטלביה. הפסיכיאטרית הייתה ידידת משפחה (אינני זוכר את שמה) ולאלי היה יחס טוב אליה והוא סמך עליה. גם אני הכרתי אותה, כיוון שהיא לימדה אותנו מבוא לפסיכיאטריה. אלי לא היה יכול להשלים עם הטיפולים שנתנו לנועם, בפרט קשירה ומכות חשמל שהיו נהוגות אז. כ-50 שנה עברו. קשה להאמין. זה נשמע כמו ימי הביניים, אבל התפריט של תרופות פסיכואקטיביות היה מצומצם מאד באותה תקופה.
החרטה וחוסר האונים ביחס לאשפוז בטלביה, היו המניעים לפעולתו הציבורית במשך שנים אח"כ בעמותה למשפחות נפגעי מחלות הנפש.
בהמשך תקשרנו בדוא"ל, ואלי גם הגיע לבקר אותי בארה"ב.
בסביבות שנת 1992 התחלתי לעבוד על פרויקט קידום יצחק שמי (1949-1888), כמתנה לאמי ז"ל ליום הולדתה ה-70. אמא הייתה מאושרת מהפרויקט, שגם השתתפה בו באופן פעיל. היא נפגשה, לדוגמה, עם א.ב. יהושוע וקיבלה ממנו פסקה לשימוש בפרסום הספר.
לידידיה ז"ל לא היה כל עניין ביצירתו הספרותית של אביו באותה תקופה. אלי היה השותף בתחילת הדרך, כתבנו יחד הקדמה קצרה לחלק מהסיפור "שומר המסגד האחרון", שהגשנו לפרסום ב"הארץ".
כתבות קשורות
- שומר המסגד האחרון יצחק שמי
אליהו שמיר ויוסף צרניק 26 ביולי 2013
"שומר המסגד האחרון", שפתיחתו מתפרסמת כאן לראשונה, הוא ככל הנראה יצירתו האחרונה של הסופר יצחק שמי (חברון 1889 – חיפה 1949). עיקרו של הסיפור בבולגריה בטרם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו הפרעות במיעוט הטורקי־מוסלמי שם. אך הפתיחה מתרחשת בחברון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזה תיאורי טבע ארץ־ישראליים יחידים במינם.
תושבי חברון, ערבים ויהודים, הם שהדביקו לאליהו סרווי, אביו של הסופר יצחק, את שם המשפחה שמי, שפירושו דמשקאי, וזאת אחרי שהעתיק את מושבו ואת מרכז פעילותו מדמשק לחברון בסביבות 1880. שם נישא לרבקה קסטל ונולדו ילדיהם – יצחק, דוד ויעקב. עם אמו דיבר יצחק לאדינו ועם אביו דיבר ערבית.
הקהילה היהודית הקטנה של יוצאי ספרד והמזרח בחברון, שבה גדל והתחנך יצחק שמי, התנהלה באורח דתי ומסורתי, כמו כל הקהילות תחת השלטון העותמאני בארץ. כנער נשלח ללמוד בישיבת שדי־חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אבל כבר בנעוריו נתפש להשכלה. השפעה מכרעת על עולמו כנער היתה ביצירותיו של אבי תנועת התחייה הערבית (אל נהדה), מחדש השפה הערבית, ממייסדי אוניברסיטת קהיר, ואבי הפן־ערביזם - ג'ורג'י זיידן.
בגיל 17 עבר שמי לירושלים, ללמוד בסמינר למורים וייעד עצמו לתחיית השפה העברית, בתמיכת אמו רבקה, שמתה סמוך לעזיבתו. בסמינר, ובשנים הבאות, חבר שמי לאנשי רוח וספר מיוצאי ספרד, ובהם יהודה בורלא ודוד אבישר, וכן לחלוצי העלייה השנייה ממזרח אירופה ובהם דוד בן גוריון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית. שמי הביא לחבורה קול ייחודי של הכרות מעמיקה ומעורבות חזקה עם הערבים בארץ, שפתם, חייהם ותרבותם וביטא זאת בכתיבתו הספרותית והעיתונאית.
תושבי חברון, ערבים ויהודים, הם שהדביקו לאליהו סרווי, אביו של הסופר יצחק, את שם המשפחה שמי, שפירושו דמשקאי, וזאת אחרי שהעתיק את מושבו ואת מרכז פעילותו מדמשק לחברון בסביבות 1880. שם נישא לרבקה קסטל ונולדו ילדיהם – יצחק, דוד ויעקב. עם אמו דיבר יצחק לאדינו ועם אביו דיבר ערבית.
הקהילה היהודית הקטנה של יוצאי ספרד והמזרח בחברון, שבה גדל והתחנך יצחק שמי, התנהלה באורח דתי ומסורתי, כמו כל הקהילות תחת השלטון העותמאני בארץ. כנער נשלח ללמוד בישיבת שדי־חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אבל כבר בנעוריו נתפש להשכלה. השפעה מכרעת על עולמו כנער היתה ביצירותיו של אבי תנועת התחייה הערבית (אל נהדה), מחדש השפה הערבית, ממייסדי אוניברסיטת קהיר, ואבי הפן־ערביזם - ג'ורג'י זיידן.
בגיל 17 עבר שמי לירושלים, ללמוד בסמינר למורים וייעד עצמו לתחיית השפה העברית, בתמיכת אמו רבקה, שמתה סמוך לעזיבתו. בסמינר, ובשנים הבאות, חבר שמי לאנשי רוח וספר מיוצאי ספרד, ובהם יהודה בורלא ודוד אבישר, וכן לחלוצי העלייה השנייה ממזרח אירופה ובהם דוד בן גוריון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית. שמי הביא לחבורה קול ייחודי של הכרות מעמיקה ומעורבות חזקה עם הערבים בארץ, שפתם, חייהם ותרבותם וביטא זאת בכתיבתו הספרותית והעיתונאית.
"שומר המסגד האחרון", שפתיחתו מתפרסמת כאן לראשונה, הוא ככל הנראה יצירתו האחרונה של הסופר יצחק שמי (חברון 1889 – חיפה 1949). עיקרו של הסיפור בבולגריה בטרם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו הפרעות במיעוט הטורקי־מוסלמי שם. אך הפתיחה מתרחשת בחברון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזה תיאורי טבע ארץ־ישראליים יחידים במינם.
תושבי חברון, ערבים ויהודים, הם שהדביקו לאליהו סרווי, אביו של הסופר יצחק, את שם המשפחה שמי, שפירושו דמשקאי, וזאת אחרי שהעתיק את מושבו ואת מרכז פעילותו מדמשק לחברון בסביבות 1880. שם נישא לרבקה קסטל ונולדו ילדיהם – יצחק, דוד ויעקב. עם אמו דיבר יצחק לאדינו ועם אביו דיבר ערבית.
הקהילה היהודית הקטנה של יוצאי ספרד והמזרח בחברון, שבה גדל והתחנך יצחק שמי, התנהלה באורח דתי ומסורתי, כמו כל הקהילות תחת השלטון העותמאני בארץ. כנער נשלח ללמוד בישיבת שדי־חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אבל כבר בנעוריו נתפש להשכלה. השפעה מכרעת על עולמו כנער היתה ביצירותיו של אבי תנועת התחייה הערבית (אל נהדה), מחדש השפה הערבית, ממייסדי אוניברסיטת קהיר, ואבי הפן־ערביזם - ג'ורג'י זיידן.
בגיל 17 עבר שמי לירושלים, ללמוד בסמינר למורים וייעד עצמו לתחיית השפה העברית, בתמיכת אמו רבקה, שמתה סמוך לעזיבתו. בסמינר, ובשנים הבאות, חבר שמי לאנשי רוח וספר מיוצאי ספרד, ובהם יהודה בורלא ודוד אבישר, וכן לחלוצי העלייה השנייה ממזרח אירופה ובהם דוד בן גוריון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית. שמי הביא לחבורה קול ייחודי של הכרות מעמיקה ומעורבות חזקה עם הערבים בארץ, שפתם, חייהם ותרבותם וביטא זאת בכתיבתו הספרותית והעיתונאית.
תושבי חברון, ערבים ויהודים, הם שהדביקו לאליהו סרווי, אביו של הסופר יצחק, את שם המשפחה שמי, שפירושו דמשקאי, וזאת אחרי שהעתיק את מושבו ואת מרכז פעילותו מדמשק לחברון בסביבות 1880. שם נישא לרבקה קסטל ונולדו ילדיהם – יצחק, דוד ויעקב. עם אמו דיבר יצחק לאדינו ועם אביו דיבר ערבית.
הקהילה היהודית הקטנה של יוצאי ספרד והמזרח בחברון, שבה גדל והתחנך יצחק שמי, התנהלה באורח דתי ומסורתי, כמו כל הקהילות תחת השלטון העותמאני בארץ. כנער נשלח ללמוד בישיבת שדי־חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אבל כבר בנעוריו נתפש להשכלה. השפעה מכרעת על עולמו כנער היתה ביצירותיו של אבי תנועת התחייה הערבית (אל נהדה), מחדש השפה הערבית, ממייסדי אוניברסיטת קהיר, ואבי הפן־ערביזם - ג'ורג'י זיידן.
בגיל 17 עבר שמי לירושלים, ללמוד בסמינר למורים וייעד עצמו לתחיית השפה העברית, בתמיכת אמו רבקה, שמתה סמוך לעזיבתו. בסמינר, ובשנים הבאות, חבר שמי לאנשי רוח וספר מיוצאי ספרד, ובהם יהודה בורלא ודוד אבישר, וכן לחלוצי העלייה השנייה ממזרח אירופה ובהם דוד בן גוריון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית. שמי הביא לחבורה קול ייחודי של הכרות מעמיקה ומעורבות חזקה עם הערבים בארץ, שפתם, חייהם ותרבותם וביטא זאת בכתיבתו הספרותית והעיתונאית.
איור: ערן וולקובסקי
כל חייו התפרנס שמי כמורה, במקצועות הומניסטיים, בעברית ובערבית, תחילה במושבות עקרון וגדרה, שלוש שנים בדמשק וכחמש שנים, 1913–1918, ובכללן מלחמת העולם הראשונה, בקהילה היהודית בעיר פלובדיב בבולגריה. שם נישא לאשתו הראשונה פנינה גינגולד ושם, ב–1918, נולד בנו היחיד ידידיה שמיר, מחלוצי המחקר והתעשייה הביטחונית בישראל.
כעשר שנים, 1918–1928, חי ולימד שמי בחברון והתערה בחיי תושביה. בחברון כיהן כמזכיר הקהילה, ואף הקים ועד ידידות יהודי־ערבי. שנה לפני פרעות חברון עקר לטבריה, ואחר כך לחיפה, שם חי ולימד בבית הספר הריאלי העברי ובנווה שאנן עד מותו ב–1949.
סיפוריו מציגים גישה רבת פנים לדת, הן היהודית והן המוסלמית. סיפורו הראשון, “העקרה", שנכתב בעודו נער, מוחה על מעמדה של האשה בקהילה הספרדית המסורתית. אך השפעות קבליות וסופיות מופיעות הן בסיפוריו והן בתכתובתו האישית. העלייה לרגל מחברון, דרך ירושלים, לנבי מוסא, המתוארת ב"נקמת אבות", מתעדת את הפולחן המוסלמי העממי בארץ בסוף התקופה העותמאנית. הסיפור גם מעלה על נס את שני נביאי ההתגלות המוקדמים על פי האיסלאם – אברהים, החבר (חליל אללה), ומשה, דובר פנים אל פנים (כלים אללה). התגלות אל נקם לאברהם אף נרמזת בכותרתה ובאחריתה של הנובלה, והנובלה יכולה גם להיקרא כנבואת פורענות מתריסה נגד הקיצוניות הדתית ואביזריה, ושפיכות הדמים העתידה לשטוף את עירו ומולדתו במאה הבאה.
מעבר לדרמה, לטרגדיה, ולסערת הרגשות, יש ביצירותיו של שמי התרפקות על נופי מולדתו ותרבות נעוריו ביהודה, בשומרון, בעמק הירדן ובשפלת החוף, עם גיחות קצרות לקהיר ולדמשק, ומעוף הדמיון למדבריות ערב - כל זאת בהכרה שהוויה זאת דינה להיעלם.
כעשר שנים, 1918–1928, חי ולימד שמי בחברון והתערה בחיי תושביה. בחברון כיהן כמזכיר הקהילה, ואף הקים ועד ידידות יהודי־ערבי. שנה לפני פרעות חברון עקר לטבריה, ואחר כך לחיפה, שם חי ולימד בבית הספר הריאלי העברי ובנווה שאנן עד מותו ב–1949.
סיפוריו מציגים גישה רבת פנים לדת, הן היהודית והן המוסלמית. סיפורו הראשון, “העקרה", שנכתב בעודו נער, מוחה על מעמדה של האשה בקהילה הספרדית המסורתית. אך השפעות קבליות וסופיות מופיעות הן בסיפוריו והן בתכתובתו האישית. העלייה לרגל מחברון, דרך ירושלים, לנבי מוסא, המתוארת ב"נקמת אבות", מתעדת את הפולחן המוסלמי העממי בארץ בסוף התקופה העותמאנית. הסיפור גם מעלה על נס את שני נביאי ההתגלות המוקדמים על פי האיסלאם – אברהים, החבר (חליל אללה), ומשה, דובר פנים אל פנים (כלים אללה). התגלות אל נקם לאברהם אף נרמזת בכותרתה ובאחריתה של הנובלה, והנובלה יכולה גם להיקרא כנבואת פורענות מתריסה נגד הקיצוניות הדתית ואביזריה, ושפיכות הדמים העתידה לשטוף את עירו ומולדתו במאה הבאה.
מעבר לדרמה, לטרגדיה, ולסערת הרגשות, יש ביצירותיו של שמי התרפקות על נופי מולדתו ותרבות נעוריו ביהודה, בשומרון, בעמק הירדן ובשפלת החוף, עם גיחות קצרות לקהיר ולדמשק, ומעוף הדמיון למדבריות ערב - כל זאת בהכרה שהוויה זאת דינה להיעלם.
כתב היד של "שומר המסגד האחרון"
את מאמריו לעיתונות העברית לא החשיב שמי כחלק מיצירתו הספרותית, אולם הקורא בן ימינו יכול למצוא בהם עניין רב. מאמרים אלה מציגים תובנות, שרובן תקפות גם היום, על המזרח התיכון, מאיראן ועיראק דרך עבר הירדן ועד לבאר שבע של תחילת המאה העשרים. מאמריו גם מציגים חידושי לשון מפתיעים: “התמדנות" - לעניין "התמדנות האיסלאם" - יצירת גופים מדיניים תחת האיסלאם, ו"מתמזרחים" - אוריינטליסטים - ככינוי לגנאי, כפי שהשתמש במונח זה אדוארד סעיד שנים רבות אחר כך. ביקורתו על הספרות הערבית המודרנית והתיאטרון הפלסטיני בראשיתו גם הם יוצאי דופן לתקופתם. בשנת 2004 הכירה ההתאחדות האקדמית הפלסטינית ביצחק שמי כאחד מהחשובים בסופרים הפלסטינים של המאה העשרים.
את כתב היד מצאתי בשני חלקים בשני ארכיונים שונים. אלי הקפיד בכתיבה בעברית, וגם יגאל שוורץ, העיר על הניסוח הנקי. בסביבות שנת 2000 יצא לאור הכרך באנגלית וזכה לביקורות מצוינות והתעניינות רבה בקרב הסופרים ואנשי הספרות הפלסטינים, מחמוד דרוויש היה חובב מושבע של שמי. בהמשך יצא לאור תרגום לצרפתית, ביזמנת הכנסיה הקלווינסטית. בשנת 2015 יצא לאור הכרך בעברית וזכה לפרס ספר מופת מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2017 יצא לאור גם תרגום לערבית.
בסביבות 2007 חל מהפך בחיי. עד אז, הרקע שלי בארה"ב היה של אזרח למופת. קיבלתי במשך השנים מלגות ומענקים מחקר במיליוני דולרים. הייתי חבר בוועדות ייעוץ פדרליות בנושאי מימון מחקר ביו-רפואי. נשלחתי אפילו לזמן קצר לעסוק בשתדלנות בקונגרס מטעם ארגון האוניברסיטאות.
המפנה חל כשיצא לי להיות במגע עם בית המשפט בלוס אנג'לס. מיד עוררה את ענייני מערכת המידע שלהם, SUSTAIN, אולי הראשונה בעולם מסוג זה. המערכת נכנסה לשירות בסביבות 1984. הסיבה, כפי שהבנתי מאוחר יותר, הייתה שלזמן קצר לוס אנג'לס הפכה למוקד מוביל ב- INSTITUTIONAL PROGRAMMING. הסיבה הייתה ש - dBASE הומצאה ב- CalTech בפסדנה, ליד לוס אנג'לס.
די מהר הבנתי ש- SUSTAIN הייתה הונאה על הציבור מיסודה. זה לא היה קשה במיוחד לפענח את המרמה. היא הייתה מבוססת על רישומים דומים של הליכים תקפים והליכים חסרי תוקף - הליכים למראית עין (SIMULATED COURT PROCESS).
היה לי ברור שכל פרסום בנושא יהפוך אותי לחושף שחיתויות - WHISTLEBLOWER. התייחסתי לעניין בצורה אקדמית. קראתי מדריך לחושף השחיתויות מאת רלף ניידר. הפרק הראשון מסביר מדוע לא להפוך לחושף שחיתויות. איך מהר מאד תהפוך למנודה, תאבד את כל הקשרים שהיו לך. אבל כמו רבים אחרים, הייתי במצב בו נדחקתי לקיר ונאלצתי לחשוף את מה שידעתי.
אלי היה היחיד אתו שמרתי קשר באותה תקופה קשה. והיחיד שלא היסס להתכתב אתי בנושאים שהיו נחשבים "מסוכנים" על ידי אחרים.
מהר מאד המצב הגיע לידי כך שהחבר הטוב ביותר שלי, אותו הייתי פוגש בסופ"ש בד"כ, ישראלי שהיה CEO/PRESIDENT של חברה שנסחרה בבורסה בניו-יורק, הודיע לי שאסור לי לכתוב לו דוא"ל, אסור לי לצלצל אליו, אסור לי לבקר אותו בבית.
רציתי אז לכתוב מאמר קצר לכתב עת אקדמי. כתבתי טיוטה ושלחתי אותה לרון פינטר, שהיה חבר טוב, וגם פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב. הוא לא ענה. אחרי כמה ימים צלצלתי. שלומית אשתו ענתה, שרון לא בבית. שוב אחרי כמה ימים, ובפעם השלישית היא הסבירה לי שרון לא יוכל לדבר אתי עוד...
מיכאל רבין היה אז חבר בדירקטוריון של מכון הרווארד למחשבים וחברה. שלחתי לו דוא"ל, ושאלתי אם הוא יהיה מוכן לתת לי משוב על טיוטה למאמר בתחום מחשבים וחברה. הוא הסכים ברצון, אבל ביקש שאשלח לו בכתובת דוא"ל GMAIL ולא בכתובת הרשמית של האוניברסיטה, והבטיח לחזור אלי תוך כמה ימים. הוא לא חזר. לאחר כשבוע צלצלתי. הוא ענה לטלפון ומיד צעק עליי: "אל תתקשר אלי שוב לעולם!" וטרק.
חודש או חודשיים לאחר שברחתי מארה"ב לישראל בשנת 2010, חברת EARTHLINK, שבה הייתי מנוי כ-15 שנים, ניתקה יום אחד את החשבון שלי, ללא הודעה וללא כל סיבה מוצהרת. בכך איבדתי חומר רב. היה לי גם ארכיון פומבי, לא ידידותי למשתמש, ששמרתי על דפי EARTHLINK. היו שם כל מיני מסמכים קשורים לבנקים, פיקוח על הבנקים, SEC, FBI, LAPD, סנטורית פיינסטיין ועוד. היו אלפי הורדות מארצות כמו סין או בולגריה. גם הארכיון ההוא הלך לאיבוד.
אני זוכר שביקשתי אז מאלי לקבל את העתקי התכתובת שלנו, כי היה שם תיעוד של תקופה חשובה, קשה וחשוכה בחיי. אבל אלי סירב. אולי בצדק.
כשהגעתי לישראל, נסעתי ישר משדה התעופה לירושלים, והתארחתי אצל אלי וגילה למספר ימים. הייתי במצב קשה. אלי קנה לי כרטיסים לבריכה באוניברסיטה. הוא גם סידר לי שולחן עבודה וגישה לחשבון מחשב באוניברסיטה.
התברר לי מהר מאד, שלמרות שהיה לי כסף מזומן להפקיד, אף בנק לא הסכים לפתוח לי חשבון. אלי עזר לי לפתוח חשבון בבנק הפועלים.
היחסים עם בנק הפועלים היו יוצאי דופן. משנת 2012 ועד 2023, הם חסמו לי את החשבון כל שנה לשבוע שבועיים, ודרשו שאגיע לסניף לחתום על ניירת שאינני עוד אזרח ארה"ב. ואז בשנת 2023 הם הציעו לי עסקה מיוחדת: הם יפסיקו לחסום לי את החשבון, אם אחתום על "טופס ויתור" שבו אני מוותר על זכותי לפרטיות ולסודיות בנקאית, ואני מרשה לבנק הפועלים להעביר כל מידע שיש להם אודותיי לממשלת ארה"ב... בתגובה, שלחתי את הטופס לראש ועדת ביקורת של הדירקטרויון של בנק הפועלים. ביקשתי לדעת אם הטופס הוכן לפי הפרקטיקות המקובלות בבנק הפועלים להכנת טפסים לשימוש בסניפים... תוך מספר ימים קיבלתי תשובה: הייתה פה טעות. תשכח מהעניין, אנחנו משחררים את החשבון מהחסימה.
בתקופה הראשונה לאחר שחזרתי לארץ נפגשתי עם אלי לסדרת פגישות במשרד. אני רציתי לכתוב מאמרים לכתבי עת אקדמיים על הבעיה במערכות מידע ממשלתיות בארה"ב בתחום החוק והמשפט. לא היה לי רקע פורמלי ובראש ובראשונה רציתי לקבל אימות של הממצאים שלי מאדם שמקצועו בתחום. הצגתי את הממצאים והמסקנות לאלי, והוא הסכים אתי. הוא גם נתן לי מונחים בסיסיים בתחום, כיוון שהשתמשתי במונחים שהמצאתי לעצמי. מהר מאד כתבתי שני מאמרים שהתקבלו לכנס על עיבוד נתונים עוד בשנת 2010.
1) Data Mining US Federal Court Records, 2) Data Mining as a Civic Duty – Online Public Prisoners Registration Systems.
הראש שלי היה לגמרי בארה"ב, אבל אחרי 2-3 שבועות, אלי אמר לי: אין לי שום עניין להמשיך לדבר על מערכות מידע בארה"ב. למה שלא תבדוק מה קורה בבית המשפט העליון של מדינת ישראל? זה לקח לי בערך שבוע, והסיפור הבסיסי היה ברור, גם אם הוא נשמע קונספירטיבי:
ביום 7.3.2002 חל משבר חמור ביושרת הכתבים בבית המשפט העליון. באותו יום אחה"צ נערכה מסיבה לכבוד פרישתו לגמלאות של אחד מעובדי המזכירות. במהלך המסיבה, נפל המזכיר הראשי שמריהו כהן ומת מדום לב פתאומי. מיד אח"ה התבצע שינוי מהותי במערכות המידע של בית המשפט העליון: הוסרה הערת האישור/אימות "העתק מתאים למקור, שמריהו כהן - מזכיר ראשי <קוד>" שהופיעה על כל מסמך החלטה או פסק דין. במקומה הופיעה מאז "תניית הפטור" - "העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח".
אהרן ברק היה אז נשיא בית המשפט העליון ובועז אוקון היה הרשם הבכיר. השינוי הנ"ל הפך את בית המשפט העליון לבלתי כשיר בהיבט בינלאומי. השינוי היה מלווה גם בגל של פיברוקים. הלכה למעשה השינוי הזה ביטל את משרד המזכיר הראשי בתפקידו כ"נוטריון ראשי", בניגוד לתקנות המנדטוריות שהיו עדיין בתוקף.
הצגתי את תוצאות המחקר שלי לאלי. הוא הבין שזה נפיץ, ושלח אותי להציג את המחקר ליהודה לינדל. הוא גם הזמין את פרופ בן אור לתת משוב, כיוון שאשתו כיהנה אז כשופטת. אלי גם הכיר לי את דני דולב שהיה תלמידו לפני שנים רבות.
עד היום לא מצאתי שפרופסור למחשבים או למשפטים אמר משהו בנושא. אבל בשנת 2018 כתבתי לאסתר חיות וביקשתי ממנה להסיר את "תניית הפטור" של אהרן ברק. היא נעתרה לבקשתי, ואף קיבלתי מכתב תודה מלשכתה.
בהמשך התחלתי לבדוק את נט המשפט - המערכת שמשמשת היום את כל בתי המשפט בישראל. פרסמתי בתפוצה רחבה תיאור של הכשלים המרכזיים, שהם בלתי נתפסים. לדעתי המערכת היא בבחינת SHELL GAME FRAUD. ואז יום אחד, בסביבות 2015, קיבלתי הזמנה לפגישה עם דני דולב. הפגישה הייתה קצרה מאד... דני דולב הסביר לי שהכשלים שזיהיתי בנט המשפט אינם ייחודיים למערכת המשפט, אלה כשלים לרוחב מערכות השלטון בישראל... דני דולב אמור היה לדעת... הוא היה היועץ הבכיר לממשלת ישראל בנושאי התקשוב החל בשנות ה-90.
בפרשת מערכות המידע, אלי התגלה כאדם אמיץ. אבל הוא לא התנהג כמי שרואה במעשיו משהו חריג. נהפוך הוא - הוא הראה שהוא רואה בעניין נושא לדיון אקדמי פתוח, ותו לאו.
כל טוב,
ספי
Dear Gila, Arik, Gadi, Shira and Ilan,
My condolences. I'm sorry I didn't know about Eli's passing sooner; I would have been able to attend the funeral and the unveiling of the tombstone.
My relationship with Eli over the years has been one of the most meaningful in my life.
The relationship between us began to develop beyond the uncle-nephew relationship around 1978, I estimate. I was a medical student and lived in Nachlaot in a small room. Eli would come to talk to me, often late in the evening. He was consumed with regret and helplessness regarding the treatment of Noam, who was hospitalized in Talbia. The psychiatrist was a family friend (I don't remember her name), and Eli had a good relationship with her and trusted her. I also knew her because she taught us an introduction to psychiatry class. Eli couldn't accept the treatments that Noam was subjected to, especially the tying and electric shocks that were common at the time. About 50 years have passed. It's hard to believe. It sounds like the Middle Ages, but the menu of psychoactive drugs was very limited at that time.
Regret and helplessness regarding his hospitalization in Talbia were the motivations for his public activism for years afterward in the association for families of victims of mental illness.
We later communicated via email, and Eli also came to visit me in the US.
Around 1992, I began working on a project to promote Yitzhak Shemi (1888-1949), as a gift to my late mother for her 70th birthday. Mother was delighted with the project, and she also actively participated in it. She met, for example, with A.B. Yehoshua and received a paragraph from him to use in the publication of the book.
The late friend had no interest in his father's literary work at that time. Eli was the partner at the beginning, together we wrote a short introduction to part of the story "The Last Mosque Guardian", which we submitted for publication in Haaretz.
Related articles
- The Last Mosque Guardian Yitzhak Shemi
Eliyahu Shamir and Yosef Tzernik July 26, 2013
"The Last Mosque Guardian," the opening of which is published here for the first time, is apparently the last work of the writer Yitzhak Shemi (Hebron 1889 – Haifa 1949). The main part of the story takes place in Bulgaria before the start of World War I, and centers on disturbances in the Turkish-Muslim minority there. However, the opening takes place in Hebron after World War I, and centers on unique descriptions of the nature of the Land of Israel.
It was the residents of Hebron, Arabs and Jews, who gave Eliyahu Servi, the father of the writer Yitzhak, the surname Shemi, which means Damascene, to Eliyahu Servi, after he moved his residence and center of activity from Damascus to Hebron around 1880. There he married Rivka Castel and their children were born – Yitzhak, David and Yaakov. Yitzhak spoke Ladino to his mother and Arabic to his father.
The small Jewish community of Sephardic and Eastern Jewish immigrants in Hebron, where Yitzhak Shemi grew up and was educated, was religious and traditional, like all communities under Ottoman rule in the country. As a boy, he was sent to study at the Shadi Hamed Yeshiva headed by Rabbi Chaim Hizkiyahu Medini, but already in his youth he was drawn to Haskalah. A decisive influence on his world as a boy was the works of the father of the Arab Revival Movement (Al-Nahda), the reviver of the Arabic language, one of the founders of Cairo University, and the father of Pan-Arabism - Georgi Zayden.
At the age of 17, Shemi moved to Jerusalem to study at the Teachers' Seminary and dedicated himself to the revival of the Hebrew language, with the support of his mother Rivka, who died shortly before he left. In the seminar , and in the following years, Shemi joined intellectuals and writers from Spain, including Yehuda Borla and David Avissar, as well as pioneers of the Second Aliyah from Eastern Europe, including David Ben-Gurion, Yitzhak Ben-Zvi, and Rachel Yanait. Shemi brought to the group a unique voice of deep familiarity and strong involvement with the Arabs in the land, their language, life, and culture, and expressed this in his literary and journalistic writing.
"The Last Mosque Guardian," the opening of which is published here for the first time, is apparently the last work of the writer Yitzhak Shemi (Hebron 1889 – Haifa 1949). The main part of the story takes place in Bulgaria before the start of World War I, and centers on disturbances in the Turkish-Muslim minority there. However, the opening takes place in Hebron after World War I, and centers on unique descriptions of the nature of the Land of Israel.
It was the residents of Hebron, Arabs and Jews, who gave Eliyahu Servi, the father of the writer Yitzhak, the surname Shemi, which means Damascene, to Eliyahu Servi, after he moved his residence and center of activity from Damascus to Hebron around 1880. There he married Rivka Castel and their children were born – Yitzhak, David and Yaakov. Yitzhak spoke Ladino to his mother and Arabic to his father.
The small Jewish community of Sephardic and Eastern Jewish immigrants in Hebron, where Yitzhak Shemi grew up and was educated, was religious and traditional, like all communities under Ottoman rule in the country. As a boy, he was sent to study at the Shadi Hamed Yeshiva headed by Rabbi Chaim Hizkiyahu Medini, but already in his youth he was drawn to Haskalah. A decisive influence on his world as a boy was the works of the father of the Arab Revival Movement (Al-Nahda), the reviver of the Arabic language, one of the founders of Cairo University, and the father of Pan-Arabism - Georgi Zayden.
At the age of 17, Shemi moved to Jerusalem to study at the Teachers' Seminary and dedicated himself to the revival of the Hebrew language, with the support of his mother Rivka, who died shortly before he left. In the seminar , and in the following years, Shemi joined intellectuals and writers from Spain, including Yehuda Borla and David Avissar, as well as pioneers of the Second Aliyah from Eastern Europe, including David Ben-Gurion, Yitzhak Ben-Zvi, and Rachel Yanait. Shemi brought to the group a unique voice of deep familiarity and strong involvement with the Arabs in the land, their language, life, and culture, and expressed this in his literary and journalistic writing.
Illustration: Eran Volkovsky
All his life, Shemi earned his living as a teacher, in humanistic subjects, in Hebrew and Arabic, first in the colonies of Ekron and Gedera, three years in Damascus and about five years, 1913-1918, including World War I, in the Jewish community in the city of Plovdiv in Bulgaria. There he married his first wife, Pnina Gingold, and there, in 1918, his only son, Yedidia Shamir, was born, one of the pioneers of research and the defense industry in Israel.
For about ten years, 1918-1928, Shemi lived and taught in Hebron and was deeply involved in the lives of its residents. In Hebron, he served as the community’s secretary, and even established a Jewish-Arab friendship committee. A year before the Hebron riots, he moved to Tiberias, and then to Haifa, where he lived and taught at the Hebrew Reali School and in Neve Sha’anan until his death in 1949.
His stories present a multifaceted approach to religion, both Jewish and Muslim. His first story, “The Barren One,” written while he was a teenager, protests the status of women in the traditional Sephardic community. But Kabbalistic and Sufi influences appear in both his stories and his personal correspondence . The pilgrimage from Hebron, via Jerusalem, to the Prophet Moses, described in “The Revenge of the Ancestors,” documents popular Muslim worship in the country at the end of the Ottoman period . The story also glorifies the two early prophets of revelation according to Islam – Abraham, the companion (Khalil Allah), and Moses, the face-to-face speaker (Klim Allah). Revelation to Abraham in revenge is even hinted at in the title and ending of the novella, and the novella can also be read as a defiant prophecy of calamity against religious extremism and its paraphernalia, and the bloodshed that will wash over his city and homeland in the next century.
Beyond the drama , the tragedy, and the turmoil of emotions, Shemi's works embrace the landscapes of his homeland and the culture of his youth in Judea, Samaria, the Jordan Valley, and the coastal plain, with brief forays to Cairo and Damascus , and a flight of imagination to the deserts of Arabia - all with the recognition that this existence is destined to disappear.
The manuscript of "The Last Guardian of the Mosque"
He did not consider his articles for the Hebrew press to be part of his literary work , but the contemporary reader can find them of great interest. These articles present insights, most of which are still valid today, on the Middle East, from Iran and Iraq through Transjordan to Beersheba in the early twentieth century. His articles also present surprising linguistic innovations: "perseverance" - regarding " perseverance of Islam" - the creation of political bodies under Islam , and "orientalists" - as a derogatory term, as Edward Said used this term many years later. His criticism of modern Arabic literature and early Palestinian theater are also exceptional for their time. In 2004, the Palestinian Academic Association recognized Isaac Hemi as one of the most important Palestinian writers of the twentieth century.
----
I found the manuscript in two parts in two different archives. Eli was careful to write in Hebrew, and Yigal Schwartz also commented on the clean wording. Around 2000, the volume was published in English and received excellent reviews and great interest among Palestinian writers and literary figures. Mahmoud Darwish was a devoted fan of the book. Later, a translation into French was published, sponsored by the Calvinist Church. In 2015, the volume was published in Hebrew and won the Best Book Award from the Ministry of Education and Culture. In 2017, a translation into Arabic was also published.
Around 2007, my life changed. Until then, my background in the United States had been that of a model citizen. Over the years, I had received millions of dollars in scholarships and research grants. I was a member of federal advisory committees on biomedical research funding. I was even sent for a short time to lobby Congress on behalf of the National Association of Universities.
The turning point came when I got in touch with the Los Angeles court. Their information system, SUSTAIN, was immediately brought to the fore, perhaps the first of its kind in the world. The system went into service around 1984. The reason, as I later understood, was that Los Angeles had quickly become a leading center for INSTITUTIONAL PROGRAMMING. The reason was that dBASE was invented at CalTech in Pasadena, near Los Angeles.
I quickly realized that SUSTAIN was fundamentally a fraud on the public. It wasn't particularly difficult to unravel the fraud. It was based on similar records of valid and invalid proceedings - SIMULATED COURT PROCESS.
It was clear to me that any publication on the subject would make me a whistleblower. I approached the matter in an academic manner. I read a guide for whistleblowers by Ralph Nader. The first chapter explains why not to become a whistleblower. How you will very quickly become an outcast, lose all the connections you had. But like many others, I was in a situation where I was pushed against a wall and had to reveal what I knew.
Eli was the only one I kept in touch with during that difficult time. And the only one who didn't hesitate to correspond with me on topics that were considered "dangerous" by others.
Very quickly, the situation came to the point that my best friend, whom I usually met on the weekend, an Israeli who was the CEO/PRESIDENT of a company traded on the New York Stock Exchange, informed me that I was not allowed to write him an email, I was not allowed to call him, I was not allowed to visit him at home.
I wanted to write a short article for an academic journal. I wrote a draft and sent it to Ron Pinter, who was a good friend and also a professor of mathematics and computer science. He didn't answer. After a few days I called. His wife Shlomit answered, Sharon wasn't home. Again after a few days, and for the third time she explained to me that Sharon wouldn't be able to talk to me anymore...
Michael Rabin was then a member of the board of directors of the Harvard Institute for Computers and Society. I sent him an email, asking if he would be willing to give me feedback on a draft of an article in the field of computers and society. He readily agreed, but asked that I send it to him at a GMAIL email address and not at the university's official address , and promised to get back to me within a few days. He didn't get back. After about a week, I called. He answered the phone and immediately shouted at me: "Don't ever call me again!" and hung up .
A month or two after I fled the US for Israel in 2010, the EARTHLINK company, to which I had been a subscriber for about 15 years, one day disconnected my account, without notice and without any stated reason. In doing so, I lost a lot of material. I also had a public, non-user-friendly archive that I kept on the EARTHLINK pages. There were all kinds of documents related to banks, banking supervision, SEC, FBI, LAPD , Senator Feinstein, and more. There were thousands of downloads from countries like China or Bulgaria. That archive was also lost.
I remember asking Eli to give me copies of our correspondence, because it documented an important, difficult, and dark period in my life. But Eli refused. Perhaps rightly so.
When I arrived in Israel, I went straight from the airport to Jerusalem, and stayed with Eli and Gila for a few days. I was in a difficult situation. Eli bought me tickets to the university pool. He also arranged for me to have a desk and access to a computer account at the university.
It quickly became clear to me that even though I had cash to deposit, no bank would open an account for me. Eli helped me open an account at Bank Hapoalim.
The relationship with Bank Hapoalim was extraordinary. From 2012 to 2023, they blocked my account every year for two weeks, and demanded that I come to the branch to sign paperwork stating that I was no longer a US citizen. Then in 2023 they offered me a special deal: they would stop blocking my account if I signed a "waiver form" in which I waived my right to privacy and banking secrecy, and I authorized Bank Hapoalim to transfer any information they had about me to the US government... In response, I sent the form to the head of the audit committee of the Bank Hapoalim board of directors. I asked if the form had been prepared according to the practices accepted at Bank Hapoalim for preparing forms for use in branches... Within a few days I received a reply: There was a mistake here. Forget about it, we are releasing the account from the block .
In the first period after I returned to Israel, I met with Eli for a series of meetings at the office. I wanted to write articles for academic journals about the problem with government information systems in the US in the field of law and justice. I had no formal background and first and foremost I wanted to receive verification of my findings from someone who was a professional in the field. I presented the findings and conclusions to Eli, and he agreed with me. He also gave me basic terms in the field, since I was using terms I had invented for myself. I very quickly wrote two articles that were accepted for a conference on data processing back in 2010.
1) Data Mining US Federal Court Records, 2) Data Mining as a Civic Duty – Online Public Prisoners Registration Systems.
My head was completely in the US, but after 2-3 weeks, Eli told me: I have no interest in continuing to talk about information systems in the US. Why don't you check out what's going on in the Supreme Court of the State of Israel? It took me about a week, and the basic story was clear, even if it sounded conspiratorial:
On March 7, 2002, a serious crisis in the integrity of the Supreme Court's records occurred. That afternoon, a party was held in honor of the retirement of one of the secretariat's employees. During the party, the Chief Secretary, Shmaryahu Cohen, collapsed and died of sudden cardiac arrest. Immediately afterward, a fundamental change was made to the Supreme Court's information systems: the approval /verification note "Copy corresponds to the original, Shmaryahu Cohen - Chief Secretary <code>" that appeared on every decision or ruling document was removed. In its place, the "exemption clause" has since appeared - "The copy is subject to editorial and wording changes."
Aharon Barak was then the President of the Supreme Court and Boaz Okon was the Senior Registrar. The aforementioned change made the Supreme Court incompetent from an international perspective. The change was also accompanied by a wave of scandals. In effect, this change abolished the office of the Chief Secretary in his role as "Chief Notary", contrary to the Mandatory regulations that were still in effect.
I presented the results of my research to Eli. He realized that it was explosive, and sent me to present the research to Yehuda Lindel. He also invited Professor Ben Or to give feedback, since his wife was a judge at the time. Eli also introduced me to Danny Dolev, who had been his student many years ago.
To this day, I have not found that a computer science or law professor has said anything about the subject. But in 2018, I wrote to Esther Hayut and asked her to remove Aharon Barak's "exemption clause." She granted my request, and I even received a letter of thanks from her office.
Later, I began to examine the Net-e-Mishpat - the system that is used by all courts in Israel today. I widely published a description of the main failures, which are unfathomable. In my opinion, the system is a SHELL GAME FRAUD. Then one day, around 2015, I received an invitation to meet with Danny Dolev. The meeting was very short... Danny Dolev explained to me that the failures I had identified in the Net-e-Mishpat are not unique to the legal system, they are failures across the entire system of government in Israel... Danny Dolev should have known... He was the senior advisor to the Israeli government on ICT issues starting in the 1990s.
In the information systems affair, Eli proved to be a brave man. But he did not act as if he saw anything unusual in his actions. On the contrary, he showed that he saw the matter as a subject for open academic discussion, and nothing more.
All the best,
liminal
