2026-01-26 במקום לפענח צופנים במודיעין, הקרמה שלחה אותי לפענח את המרמה בנט המשפט (גרסה קצרה)

 2026-01-26 

במקום לפענח צופנים במודיעין, הקרמה שלחה אותי לפענח את המרמה בנט המשפט

מי אני, ואיך הגעתי לכאן

 

בשני הסרטונים שפרסמתי לאחרונה בטיקטוק דיברתי על הרקע האישי שלי:

1. אז מי אני בכלל?

https://www.tiktok.com/@joseph_zernik1/video/7598281201979378951

2. במקום לפענח צופנים במודיעין, הקרמה שלחה אותי לפענח את המרמה בנט המשפט

https://www.tiktok.com/@joseph_zernik1/video/7598358665015414036

כשהייתי בן 17 התייצבתי לצווי גיוס. לאחר סדרת מבחנים אישיים הוצעה לי מה שנחזה אז כ“עסקת המאה”: לא אשרת בצבא; אלך לאוניברסיטת תל־אביב; אלמד מתמטיקה, ערבית ורוסית לתואר ראשון; לאחר מכן אוכל להמשיך לתארים מתקדמים בכל תחום שארצה. שלוש שנות חובה וחמש שנות קבע. הכול על חשבון המדינה. את שירותי אעניק “בזמני החופשי”.

לא חתמתי. הסיפור הזה הפחיד אותי. סביר שהייתי משתלב בעבודת פענוח צופנים.
בדיעבד, כשאני מביט לאחור, אני מבין שזה בדיוק מה שעשיתי בפועל במשך כחמש־עשרה שנה — רק בזירה אחרת: פענוח “צופנים” של מערכות מידע של רשויות החוק והמשפט, תחילה בארה״ב ולאחר מכן בישראל.

הטענה המרכזית

האירועים המתרחשים כיום בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינם הסיבה לפרסומים שלי בעניין מערכת נט המשפט.
להפך: האירועים הללו הם, לפחות בחלקם אם לא ברובם, תוצאה ישירה של פרסומים שכתבתי לאורך כחמש־עשרה שנה — פרסומים שעסקו במה שכיניתי כבר אז “שינוי שיטת משטר בלתי מוכרז” בישראל.

בדפדפן: https://inproperinla.blogspot.com/2026/01/2026-01-26.html

הרקע המקצועי: מארה״ב לישראל

בשנת 2010 הגעתי לישראל. זמן קצר קודם לכן שלחתי ל־Wikileaks מאמר שעסק במערכת המידע של בתי המשפט הפדרליים בארה״ב. היה לי ברור שאין סיכוי ממשי לפרסום אקדמי רגיל, ורציתי להבטיח שהמידע יישמר. המאמר התקבל לארכיון ויקיליקס — פרסום שאני גאה בו יותר מכל פרסום אקדמי. לימים התברר ששמי מופיע שם כ־20 פעמים.

לאחר הגעתי לישראל הגשתי לפרסום בכנס אקדמי את המאמרים הראשונים שלי על החובה האזרחית של כריית נתונים במערכות מידע של רשויות החוק והמשפט. הצגתי אותם בכנס קטן בברנו שבצ’כיה, שעסק בעיבוד נתונים — תחום שהפך מאז לאחד מיסודות הבינה המלאכותית.

העבודה הזו התאפשרה גם הודות לעזרתו של דודי, פרופ’ אלי שמיר, שאצלו התארחתי עם הגעתי לישראל. הוא עמד לצידי בתקופה קשה במיוחד.

נקודת המפנה: נט המשפט

כבר אז עלתה שאלת נט המשפט, בהשוואה לממצאים שלי לגבי מערכות המידע של בתי המשפט בארה״ב. הסוגיה הייתה פשוטה אך נפיצה:

מי אחראי לרישומים במערכת המידע של בית המשפט — השופט או המזכירות?

אחד הקולגות, שהיה נשוי לשופטת, אמר לי אז שהתרשמותו היא שבנט המשפט השופטים עצמם מבצעים פעולות שבבתי המשפט הפדרליים בארה״ב הן באחריות המזכיר בלבד. האמירה הזו לא הרפתה ממני.

מאז, שאלת המשמעות של הרישומים בנט המשפט — סיווג תיקים, סיווג מסמכים, סיווג צדדים — והשאלה מי נושא באחריות לישרתם, מלוות אותי עד היום.

מה עומד על הפרק

עמדתי ברורה:
הרישומים בנט המשפט הם רשומות מוסדיות משפטיות. האחריות לישרתם מוטלת, בסופו של דבר, על השופט היושב בדין. שיבוש רישומים כאלה עלול לעלות כדי שיבוש מהלכי משפט, זיוף, מרמה והפרת אמונים.

המרמה לכאורה המתנהלת נגדי בשנה וחצי האחרונות בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בהובלת השופטת הילה גורביץ ועו״ד רחל בן־ארי, מבוססת בדיוק על מנגנונים מסוג זה.

מנגד, עמדתו של יועמ״ש הנהלת בתי המשפט, עו״ד ברק לייזר, היא שאין לרישומים במערכת הממוחשבת כל נפקות משפטית, וכי תוקפן של החלטות נובע אך ורק מחתימת השופט. בעיניי, עמדה זו אינה רק שגויה — היא מסוכנת.

השוואה שערכתי בין שיטות משפט שונות — מארה״ב וגרמניה ועד אוסטרליה — מראה שבכולן נדרשת פעולה מינהלית־מזכירותית כדי להקנות להחלטה שיפוטית תוקף אכיף. הדוגמה הקיצונית היא קליפורניה, שם נקבע בחוק שפסק דין חסר תוקף כל עוד לא נרשם בידי המזכיר.

השורש ההיסטורי של המשבר

  

המשבר החל, להבנתי, ביום 7.3.2002, עם מותו של המזכיר הראשי של בית המשפט העליון, שמריהו כהן ז״ל. תחת נשיאות אהרן ברק והרשם בעז אוקון פורקה למעשה המערכת המנדטורית של משרדי הרישום, שהייתה מעוגנת בתקנות משנת 1936 והטילה אחריות ברורה על המזכירות.

בפועל בוטלה סמכותו הנוטריונית של המזכיר הראשי, והוסר האישור “העתק מתאים למקור”. במקומו הופיעה תניית פטור:
“העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח”.

זה לא היה שינוי טכני בלבד. בדו״ח שהגשתי לאו״ם בשנת 2012 הראיתי כי השינוי לווה בגל של פברוקים בכתבי בית המשפט העליון.

הנורמה החדשה

  

אף שלדעתי מדובר בזיופים לכל דבר ועניין, נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס קבע בפרשת השופטת ורדה אלשיך: “אין מה לדבר כאן על זיוף”.

כך נולדה, לטענתי, נורמה חדשה:
פברוקים בנט המשפט בידי שופטים אינם עבירה פלילית ואינם עבירה משמעתית משמעותית — בניגוד מוחלט ליחס שניתן בעבר לפברוקים בתיקי נייר.

מחיפה אל חיפה

 

הראיות לנורמה הזו מגיעות הישר מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. בשנת 2013 תיעדתי, לטענתי, זיוף ומרמה בנט המשפט בידי השופטת אספרנצה אלון ועו״ד עמוס צדיקה. שתים־עשרה שנים אחר כך הרשויות עדיין עסוקות בטיוח.

 

היועמ״שית ופרקליטות המדינה ממשיכות במדיניות אי־הענישה. תלונות נסגרות ב“גניזה”. מכתבים מטעים נשלחים. אחריות אינה נבחנת.

סגירת המעגל

בשנת 2018 התקבל דו״ח שהייתי מחברו הראשי על ידי מועצת זכויות האדם של האו״ם. לאחר מכן פניתי לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וביקשתי להסיר את תניית הפטור. היא נעתרה.

וכך הגענו עד הלום.

אפילוג אישי

 

אמי נפטרה בדצמבר 2022. פחות מחודש לאחר מכן נכנסה השופטת הילה גורביץ לתיק האפוטרופסות שלה, שלא כדין, והחלה — לטענתי — במסכת של מרמה ושיבוש הליכי משפט שנמשכה כמעט שנתיים.

כשנשאלתי בפברואר 2023 כיצד תסתיים הפרשה, עניתי מיד:
“מרמה כלשהי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה”.

לא נביא הייתי ולא בן נביאים.
הכרתי את המערכות. הכרתי את הנפשות הפועלות.

קריאה נוספת

פברוקים של השופטת אספרנצה אלון בשנת 2013

https://inproperinla.blogspot.com/2025/09/2025-09-29-1832013.html

על הגניזה בפרקליטות

https://human-rights-alert.blogspot.com/2026/01/2026-01-02.html

חומר שנותר על הרצפה בחדר העריכה

בשנת 2010 הייתי שקוע מעל הראש בעיבוד המאורעות בארה״ב. אך לאחר מספר שבועות שאל אותי דודי אלי: “אתה מבין ויודע על מה אתה מדבר. זה כבר ברור. לא מעניין אותי להמשיך לדון במערכות המידע בארה״ב. מדוע אינך בודק את מערכות המידע של בית המשפט העליון של מדינת ישראל?”

תוך שבוע־שבועיים הייתה לי תשובה ראשונית: בעשור הקודם התחולל משבר בישרת בתי המשפט בישראל — תחילה בבית המשפט העליון בשנת 2002, ולאחר מכן בכלל בתי המשפט עם התקנת נט המשפט. הבעיה הייתה שלא היה לי כל מידע או הבנה של המצב המשפטי בשטח. הידע שלי נגע רק למערכות המידע.

התחלתי לחפש התאמה בין המצב במערכות המידע לבין המציאות המשפטית. היו שאלות קבועות ששאלתי כל עורך דין שנקרה בדרכי.

באותה תקופה קראתי בעיתון טור של עו״ד אביגדור פלדמן, שנחזה שונה מהנרטיב והטון המקובלים. שלחתי לו הודעת דוא״ל, בה הסברתי את הדילמה שלי. הוא השיב בקיצור נמרץ: “אתה בכיוון הנכון. תמשיך לעבוד.”

בסוף שנת 2012 פגשתי את עו״ד רחל בן־ארי לראשונה לאחר יותר מ־40 שנה. הכרתי אותה ואת אדם פיש ז״ל עוד כילדים — הייתי מדריך שלהם בצופים. היא סיפרה בגאווה על חברותה בוועדה לבחירת שופטים ועל ההגבלות שהיא מטילה על פעילות משרדה מול שופטים. שאלתי אותה שתי שאלות שגרתיות:

א) מדוע לא הוגש כתב אישום נגד השופטת ורדה אלשיך? 

התברר שבן־ארי הייתה מעורבת ישירות בפרשה, כמו גם בפרשת הילה כהן, עקב חברותה בוועדה. תשובתה הייתה: “לא צריך להיות נקמנים”. הנחתי שזו התשובה “המערכתית”, אולי אף ישירות מדורית ביניש, להצדקת מדיניות אי־הענישה (IMPUNITY).

ב) מה משמעות הערת השוליים בבית המשפט העליון: “העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח”? 

כאן השיבה תשובה שלא שמעתי מאף עורך דין קודם לכן: “כי לפעמים בית המשפט העליון שולח בטעות טיוטות”. התשובה הזו הדהימה אותי. גם כאן הנחתי שמדובר בתשובה “מערכתית”.